בשנות השבעים ערכה ד"ר עפרה גרינברג עבודת שדה במשך שנה בבית סוהר לנשים בישראל, ומצאה, כי למרות הקיטוב ההירארכי נוצרים בין הסוהרות לאסירות יחסים מורכבים של תלות הדדית, אמפתיה ולחלופין – עוינות על בסיס אישי.

במשך למעלה משנה חקרה המחברת את בית הסוהר. היא ישבה בחברת הסוהרות והאסירות, התבוננה בהתנהגות הנשים, השתתפה בחיי היומיום שלהן ושוחחה אתן על המתרחש בעולמן.
הממצא העיקרי מתייחס לטענה הרווחת בספרות העוסקת במוסדות כוללניים בכלל, ובתי סוהר בפרט, על קיום מרחק חברתי שבין אנשי סגל וחוסים. ממצאי המחקר הזה חשפו מציאות אחרת, מורכבת בהרבה ומגוונת. אמנם, בידי הסוהרות נתונים הסמכות והכללים הקובעים כפיפות של אסירות, אך בפועל נמצא שיתוף פעולה בין אסירות וסוהרות לא רק בשל יחסי כוח, אלא מתוך תלות הדדית. אסירה 'סובה', שלא 'עשתה בעיות', כלומר, צייתה לכללים, זכתה במתנות קטנות. אסירה בעלת כישורים מיוחדים, כמו סריגה, בישול, כתיבת שירים זכתה בתמורה בטובות הנאה לא מעטות. לדוגמה, שחקנית ראשית בהצגה שהועלתה לפני ציבור חיצוני (שהוזמן במיוחד לאירוע), קיבלה ימי חופשה מיוחדים, מזון מיוחד וכדומה.
לשם קיום סביר בכלא צריך היה להשיג הקלות שהיוו פריצות בכללים. הסוהרות סיפקו הקלות אלה בידיעה שהדבר יקל גם על ביצוע תפקידן. מעבר לשיתוף הפעולה, נמצאו גם יחסים אנושיים אחרים כמו ידידות, עוינות אישית וכיוצא באלה. היחסים בין אסירות לנשות סגל התפתחו והשתנו בהתאם לכללים אוניברסליים של יחסי אנוש. נשים מצאו נושאים משותפים, חיבה הדדית, אינטרסים משותפים, למרוח השיוך הקטגוריאלי השונה של אסירה-סוהרת.
אחד הביטויים המרגשים של קשר זה הוא היותן אמהות: אסירות אמהות, סוהרות אמהות. הקשר האמהי בא לידי ביטוי בהתעניינות, בהעברת מידע
וביטויי אהדה בין אמהות. בת של אסירה שנידונה לתקופת מאסר ארוכה שיחקה בכלא עם ילדים של נשות סגל בכיר, שהובאו במיוחד לצורך זה. היבט אחרון זה מצביע גם על הכאב המיוחד הנגזר ממאסר של נשים אמהות, כאב הנאסרות וילדיהן כאחד.

ד"ר עפרה גרינברג היא אנתרופולוגית חברתית