יותר ויותר נשים עקביות פונות כיום לגורמים העשויים לסייע להן להתמודד עם אלימות הבעל ועם עול השתיקה שמטילות על צווארן דרישות החברה והמשפחה, המצפות מהאישה להיות כנועה וצייתנית לבעל שממנו מצפים לשלוט ביד רמה.
היום, אפילו עוד יותר מתמיד, נוהגים הגברים במגזר הערבי באלימות כנגד הנשים. הנשים הערביות נוטות לשמור בסוד את קיומה של האלימות כלפיהן, והן אינן מחפשות הגנה, מחסה ותמיכה מחוץ למשפחה הגרעינית.
כנועה ורודן
האלימות נגד נשים במשפחה השתרשה בחברה הערבית כתוצאה ממעמדה הנחות של האישה, הלומדת מגיל צעיר שעליה להיות חלשה, כנועה ובת בלי קול, ובמקביל – כתוצאה ממעמדו הדומיננטי של הגבר, הלומד מגיל צעיר להיות חזק, דומיננטי ולשלוט. האלימות – כך מלמדים את הגברים, היא דרך נאותה לפתוח בעיות. תפיסה זו עדיין רווחת בחברה הערבית למרות השינויים שחלו בתפיסת המשפחה, ובאפשרויות החדשות שנפתחו לפני נשים, היכולות כיום לצאת לעבודה ולסייע בכלכלת הבית.
פנייה לסיוע
על פי הנוהג, שומרת האישה את סבלה לעצמה, ורק במקרים קשים, ולאחר שצברה היסטוריה של סבל וחיה לאורך זמן באווירת טרור קשה, פונה האישה המוכה למשפחתה בבקשת עזרה ותמיכה. לעתים, מפעילה עליה המשפחה לחץ לחזור לבעל, כדי לשמור על הילדים ועל התא המשפחתי. המסר שמעבירה לה המשפחה הוא – היכנעי לבעלך, ואל תוציאי לנו שם רע. ככלל, גברים ונשים בחברה הערבית נוטים להצדיק אלימות. גישה זו גורמת לנשים הערביות לשמור את הסבל בלבן ומונעת מהן פנייה לבקשת סיוע. האישה הערבייה מאמינה, שהאלימות היא הבעיה הפרטית שלה, והיא פוחדת מנקמת הבעל ומשפחתו ומתגובות חברתיות שליליות כגון נידוי חברתי. אישה מתלוננת תיתפס כאשמה ברצון לפרק את התא המשפחתי ותתויג כאם ורעיה נכשלת ומתמרדת. המעודד הוא, שכיום, בעקבות העלייה במודעות, חלה עלייה במספר הנשים המוכנות לשבור את מעגל השתיקה ולפנות לגורמים מסייעים חיצוניים, לרבות המשטרה.
