אנו נוטים להבחין בין שני סוגי משאבים מרכזיים שבידי המדינה: משאבים טבעיים, כמו אדמות, ומשאבי אנוש, כמו מיומנויות מקצועיות וידע מתפתח. ניצול ופיתוח משאבים אלה נגזר בעיקר ממערכת הערכים של מנגנוני השליטה במדינה. במדינת ישראל מנגנון השליטה הוא בידי ממשלות ישראל, ועל פי מערכת הערכים שלהן הן קובעות את מדיניותן הכלכלית. שני ערכים מרכזיים הנחו עד עכשיו את ממשלות ישראל מימין ומשמאל ביטחון המדינה ואחדות העם היהודי, או הקיום של העם היהודי במה שנקרא ארץ ישראל.
כדי לממש, הלכה למעשה, ערכים אלה נדרשת תוכנית כלכלית שתחזק אותם, ללא קשר להשלכותיה על כיווניה ואופייה של ההתפתחות החברתית בכלל ושל החברה האזרחית במדינה בפרט. שני ביטויים בולטים למימוש ערכים אלה בישראל: חיזוק האופי המיליסנטי של החברה על ידי השקעה נרחבת בחימוש ובפיתוח צבאי, והתפשטות טריטוריאלית באמצעות כיבוש והתיישבות, כהמשך לרעיון חומה ומגדל.
שני היבטים אלה של המדיניות הכלכלית-לאומית שאבו, וממשיכות לשאוב, את חלק הארי של תקציב המדינה. כך שהכסף לא נעלם, הוא קיים, אך מושקע בתוכניות הקשורות בפעילות מלחמתית והמייצרות מלחמה מתמשכת. סדרי העדיפויות של ממשלות ישראל בנושא תקציב המדינה, מאז קום המדינה עד עכשיו, היו ועדיין נשלטים על ידי שיח המדבר על המבחן הקיומי של העם היהודי באמצעות החרב. מדיניות זו של פיתוח כוחניות מנעה ומונעת מאוכלוסיות שונות להתפתח, להתקדם ולהשתלב, אישית וקבוצתית, בחברה הרחבה.
אוכלוסיות אשר, דרך קבע, מוצאות מחשבון התוכנית הכלכלית של ממשלות ישראל, הן בעיקר הנשים והערבים. כאשר לנשים, במדיניות כלכלית מיליטנטית, נשללות מהן זכויות יסוד של האדם. ביטוי בוטה, הממחיש היטב את מעמדן הנחות, הוא הביטוי "הטובים לטייס והיפות לטייסים”.
האוכלוסייה הערבית בישראל היא "בחוץ", מחוץ לגבולות ערך אחדות העם, אשר כידוע מתייחס ליהודיות העם. כלומר, השותפות האזרחית של הערבים בישראל היא בעירבון מוגבל. איפה הכסף מושקע? הכסף מושקע בפיתוח הכור האטומי, בפיתוח ה"חץ" ובהרחבת ההתנחלויות בשטחים הכבושים. איפה הכסף אינו מושקע? הכסף אינו מושקע באדם, אזרח ואזרחית, ערבים כיהודים.
