מלכתחילה, התוכנית הציונית הייתה תלת שלבית:
- להקים מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, כדי לאפשר לו יכולת התגוננות עצמית מרבית;
- להבטיח משטר דמוקרטי במדינת העם היהודי;
- לייצב את מעמדה של ישראל באזור בעזרת הסכמי שלום, שיהפכו את המדינה הישראלית במזרח התיכון מנוכחות, המבוססת על פתרון כוחני, לנוכחות מוסכמת, המבוססת על שיח משותף ופעילות כלכלית, ואולי תרבותית, משותפת.
שתי המטרות הראשונות הושגו בהצלחה (אף כי שתיהן נמצאות כיום תחת מתקפה של ערעור מתמיד על ידי גורמים לא ציוניים משני צדי המפה הפוליטית: המטרה הראשונה – על ידי גורמים לא ציוניים מן השמאל, והמטרה השנייה – על ידי גורמים לא ציוניים מימין). ייתכן, שמדינת ישראל עומדת כיום בפני האפשרות לממש גם את מטרתה הגדולה השלישית: ייצוב מעמדה של מדינת ישראל לטווח הארוך בעזרת הסכמה כללית (או כמעט כללית) באזור.
הזדמנות היסטורית
השאלה המעיקה וכבדת המשקל הייתה תמיד: איך ניתן להשיג הסכמי שלום עם העולם הערבי בכלל, ועם הפלשתינאים בפרט? מה יניע את העולם הערבי העוין להגיע להסכם שיסייע למדינת ישראל ויקל בוודאי על חייה?
מנקודת המבט של העולם הערבי בכלל, והפלשתינאים תושבי הארץ בפרט, הקמתה של מדינת ישראל בלב אזור ערבי מוסלמי נראתה כפלישה קולוניאליסטית של גורמים (אירופאיים?) זרים, שאין להם כל קשר לאזור וכל הצדקה להתיישב בו, ומה גם לנשל את תושבי הארץ המקומיים מבתיהם. הנראטיב היהודי של גלות וחזרה לציון כלל לא עניין אותם. מבחינתם, מדינת ישראל כולה היא נטע זר, קולוניאליסטי, שאיננו שייך לכאן. השאלה הייתה – כיצד ניתן, אפוא, לשנות עמדה עקשנית זו, בלי להישאר במעגל אינסופי של מאבק כוחני ושפך דם לכל הצדדים המעורבים. השאלה כמעט מייאשת, מפני שבמשך שנים לא מעטות נראה היה באילו רק חיסולה של מדינת ישראל, מאונס או מרצון, יצליח 'לפתור' את בעייתו של העולם הערבי. הואיל ומדינת ישראל איננה יכולה להסכים, כמובן, ל'פתרון' שכזה, נראה היה כי נגזר על ישראל ועמי ערב להסתובב לנצח במעגל של התמודדויות כוחניות, שוב ושוב, עד להתעייפותו המוחלטת של אחד הצדדים, או עד לתבוסתו הניצחת.
מצב מייאש זה השתנה עם מלחמת ששת הימים. בעקבות ניצחונה הגדול של ישראל במלחמה נוצר מצב חדש בתכלית: לפתע פתאום היו בידיה של מדינת ישראל שטחים גדולים בכל גבולותיה: בצפון, במזרח ובדרום. שטחים אלה, שנוספו שלא בכוונה לגרעין המדינה היהודית, לא היו מיושבים ביהודים, ולא נתפסו, מלכתחילה, כחלק ממדינת ישראל. מבחינתה של מדינת ישראל נוצרה כאן הזדמנות היסטורית, שלעתים רחוקות יכולים עמים במציאות הריאלית לחלום עליה: במקום להמשיך ולהתווכח בוויכוח הבלתי אפשרי, שלעולם לא יוכל להתממש, על זכותה של מדינת ישראל עצמה להתקיים באזור, קיבלה לפתע המדינה קלפי מיקוח אדירים, שעליהם ניתן לנהל ויכוח, ובאמצעותם אפשר יהיה – אולי להגיע להסכם. הדיל הגדול צריך היה להיות פשוט: ישראל היא עובדה קיימת, שאיננה ניתנת עוד לוויכוח. אבל, השטחים החדשים הם חומר טוב למשא ומתן. עליהם אפשר וכדאי לוותר בעסקה שתביא שלום לאזור. תמורת ייצוב המצב באזור לטובת כל העמים – מוכנה ישראל להעניק לערבים את חצי תאוותם: את השטחים שנוספו למדינה בפלא ששת הימים. חסדיו של הקב"ה – כך לפחות מדגישה הכותבת – זימנו למדינת ישראל אפשרות לנהל משא ומתן כזה בכל שלושת גבולותיה היבשתיים:
- סיני, בדרום בגבולה של ישראל עם מצרים;
- שטחי יהודה ושומרון במזרח, בגבול עם ירדן או הפלשתינאים (מלכתחילה הייתה העדפה, כמובן, לעשות את הדיל הלא-פשוט במזרח עם מדינה מסודרת שכבר קיימת, ואיננה בבחינת נעלם בלתי מוכר);
- שטח הגולן, בצפון בגבול סוריה.
כך יוכלו כל מדינות ערב, הגובלות עם ישראל, לקבל משהו חשוב וממשי בהחלט בתמורה לנכונותן לייצב את האזור, ועסקת השלום הגדולה שבה כל הצדדים מרוויחים משהו החשוב להם, תוכל לצאת לדרך. ואגב כך, החזרת השטח המסובכת ביותר של יהודה ושומרון במזרח תשא פירות מיוחדים, האמורים להגביר עוד ביתר שאת את הרווח של הצד השני, הפלשתינאי מן העסקה: משמעותה תהיה, בפעם הראשונה הקמת מדינה עצמאית לפלשתינאים.
ההזדמנות הסבירה היחידה
אלא שכידוע לכולנו, לא כך התגלגלו הדברים. מסיבות לאומניות, אופורטוניסטיות, קצרות ראייה וחסרות אחריות עד להדהים, נתפסו השטחים החדשים עד מהרה לא כקלפי מיקוח, אלא כאזורי כיבוש זולים, ומתנחלים ישראלים החלו להתיישב בהם. התוצאה, כתום שלושים שנה, היא ששטחים אלה, שבמקורם יכלו להגדיל את כושר התמרון של ישראל, ולהעניק לה הזדמנות להשלים את הפרוייקט הציוני הגדול, הרחיבו והוסיפו לתחום אי-ההסכמה המרה בין ישראל לשכנותיה. חמור מזה: הם גררו שוב את מדינת ישראל כולה – גם החלקים הוותיקים שלה – לתוך אזור הלוחמה. במקום לצמצם את הסכסוך, ואז לפתור אותו, שימשו השטחים כאמצעי להרחיב את הסכסוך ולהבטיח את קיומו לנצח.
כולנו גילינו במרוצת השנים, שאנחנו אוהבים את הגולן. שטח אדמה יפהפה בארץ שחונה וקשה. אבל, סדר העדיפויות ההיסטורי שלנו, האג'נדה הציונית שלנו, מחייבים שנתעשת ונבין מה מונח כאן על כף המאזניים. לא טיולים בימות הקיץ ולא פיקניקים בשדות היפים, ואפילו לא אהדה והבנה למצבם של מתיישבי הגולן, שבקוצר ראותם ובחוסר ההבנה שלהם הקימו בתיהם שם. מה שמונח כאן על כפות המאזניים, וגם בשטחי יהודה ושומרון, זו ההזדמנות ההיסטורית שלנו, של כולנו, ליצור תנאים חדשים לקיומה המתמשך של ישראל באזור. אילו היינו חכמים היינו נמנעים מלהתיישב באזור, ומחכים להתעשתותם של מנהיגי סוריה ופלשתין, מוכנים תמיד להחזיר להם את השטחים תמורת הסכם שלום. לא מאימת המפגעים, ולא מחשש ממחבלים, אלא מפני שזה בשבילנו. לטובתנו. ההזדמנות הסבירה היחידה שלנו לצאת ממעגל אינסופי של עוינות.
הבה נקווה, שאסד יסכים לחתום על הסכם שלום תמורת הגולן. אם העסקה תצא אל הפועל, תהיה זו עסקת חיינו: חיים מוסריים של שלום ושגשוג תמורת כמה קילומטרים שניתן בהחלט לחיות בלעדיהם (וכך גם חיינו בעבר). כדאי. מאוד כדאי.
צביה גרינפילד היא מייסדת מכון מפנה לדמוקרטיה ויהדות
