אין בחברה הישראלית אף אדם המתנגד לשלום, מלבד אולי מעט אנשים חולניים, שאוהבים מלחמה. הרגשתי על בשרי את הכאב שגורמות אמירות בנוסח "אתם נגד שלום”, כשבני שירת שנה וחצי בלבנון כחובש קרבי.
הוויכוח הוא לא בעד ונגד ביטחון. אין ויכוח על קדושת החיים. אין אשה, וגם אין גבר, שלא מדגישים את קדושת החיים. הוויכוח הוא – בשביל מה אנחנו חיים פה. יש דברים שאדם מוכן להיהרג עבורם, הקודמים לקדושת החיים.
ההנחה, שיש אנשים שערך האדמה חשוב בעיניהם יותר מערך קדושת החיים, בלתי אפשרית. כמתנחלת, העובדה שהייתי מוכנה לגדל ששה ילדים בבית אל, מקום לא בטוח, יכולה להיתפס, כאילו אני מחשיבה את ערך האדמה, העצים והאבנים, על חשבון הבנים. לפני שחזרתי מארצות הברית לארץ, בהיריון מתקדם, שאלו אותי איך אני נוסעת לשם; אמרו לי, שלפחות אלד את התינוק בארצות הברית.
אין ויכוח על כך, שהפלשתינים ראויים לשלטון עצמי. נהגתי לומר לעצמי: תמרדו כבר. עד מתי נשלוט עליכם? בלתי אפשרי לשלוט כך על עם זר. אולם, האם הסכמי אוסלו פוטרים את הפלשתינאים משלטון הדיכוי? האם הם מדוכאים פחות כיום, כאשר הם תחת שלטון פלשתיני? הפלשתינים עדיין שותים מהים של עזה, ומצבם לא טוב יותר. האפשרות היחידה היא להקים מדינה פלשתינית מעבר לירדן.
אין ויכוח על שלום וביטחון. כולם בעד. נשים מסוגלות לשבת ולדון ביחד, בלי להשמיע קולות של קוצר רוח ופסילה מראש.
