פורסם ב-Ynet: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3847176,00.html

אני מעלעלת בכרטיסים של נערות ברשתות חברתיות ובבלוגים האישיים שלהן בעניין רב. כשאני רואה את תמונותיהן, משורבבות שפתיים, מצומצמות ביקיני ומחומצנות קרקפת, אוחזת בי בהלה: "אנחנו לא היינו כאלה!". אבל לצד התמונה החושפנית מופיע וידוי על הבחור שתקף מינית, על הגוף שקיבל צורה שאינן מזהות ואינן אוהבות, על ההורה שהזניח, ומתחת משתרשרת מסכת עצות וקריאות תמיכה של גולשות בנות גילן. פה ושם גם צצה איזו אמא מפותחת רשת שנקלעה במקרה ל"אזור האסון" ומגיבה באמפתיה. ואני נמלאת קנאה ש"אנחנו לא היינו כאלה". הרשת מאפשרת לילדות האלה לעולם לא להישאר לבד. בנות הדור הזה לעולם אינן נאלצות להחניק את הדמעות. תמיד תמצא מול מסך אחר עוד נערה, חברה ולו רק לרגע, שתשגר טישו וירטואלי. וכאן טמונה מילת המפתח להבנת היתרונות והחסרונות של המציאות התקשורתית שבה הן חיות: פרטיות. או יותר נכון – היעדרה. הזעזוע שלנו מהחושפנות הפיזית המסוכנת מתעלמת לעיתים מהעובדה שלצידה מתקיימת חושפנות מילולית שיש לה אספקטים חיוביים מאין כמותם.

לפני כמה חודשים הרציתי בפני נערות בכפר סבא על דימויים נשיים בתקשורת. ההרצאה הורכבה ממסרים שעלולים להיות קשים לעיכול ובוודאי שאינם נוחים לאוזן. כמה ימים לאחר מכן נתקלתי בבלוג של נערה בת 13 שנכחה באירוע ותמצתה את הנקודות השונות תוך הפשטת המסרים, אך מבלי לעוות את הקונטקסט ולו במעט. הקוראות, רובן תלמידות חטיבה, החלו להתדיין ביניהן על נכונותם או אי-נכונותם של הדברים. נכון, העברית הייתה דלה ומשובצת שגיאות כתיב לרוב, אבל החירות המחשבתית של הדיון, תחושתן שגילו משהו חדש ששווה להתווכח עליו, הפכה את היום הזה לאחד המאושרים בחיי. אני כותבת את זה ללא גרם של הגזמה או ציניות: אחד המאושרים בחיי, לא פחות.

כחלק מתקשורת שמעבירה מסרים, אינני פועלת עוד כמחט תת עורית. התקשורת איננה עוד מעבירת מסרים חד צדדית. הן מדסקסות אותם ביניהן, מביעות עמדות שונות, משפיעות האחת על השניה וכך הופכות את כוחם של אמצעי המדיה המסורתיים למוגבל. לא חסר משמעות – אבל בהחלט מוגבל. הבעיה היא ריבויים של המסרים המנוגדים והיותם מתוחכמים יותר. הנערה מתבקשת "לקבל את עצמה כמו שהיא" ובתנאי שה"כמו שהיא" הזה הוא רזה, כבד דדיים וחצי ערום. היא מתבקשת לנווט את עתידה כך שתצליח כלכלית בזכות עצמה ולא בזכות גבר, אבל המודל להצלחה הכלכלית הזאת הוא דוגמנית ישראלית שתהילתה העולמית נסמכת על התערטלות פורנוגרפית ונשענת על כתפו של שחקן הוליוודי מצליח. מבקשים ממנה להתנתק ממסך המחשב או הטלוויזיה ולפתוח ספר, אבל המדפים לבני הנוער בחנויות מתפקעים זבלוני עילגים. אנחנו מוכרים חנף וגינוי בו זמנית: "יש לנו נוער מצוין!", אני שומעת כל הזמן ראשי ממשלות מלהגים, וברגע שלאחר מכן מתקמט להם המצח מעוד דיווח על עליה בצריכת האלכוהול בקרב קטינים. גם אדם בוגר, משכיל, עתיר נסיון עלול למצוא עצמו במבוכה מול הדיכוטומיה המילולית הזו, אז מה לעזאזל אנחנו מצפים מתיכוניסטית?

אבל יש גם נחמה. הן אמנם רואות שגילן של מגישות הטלוויזיה לעולם אינו עולה על 45 (וגם ברף העליון הזה יש אחת או שתיים) – אבל הן לפחות רואות שיש יותר מגישות. הן אמנם שומעות את הוויכוח על מה נחשב להטרדה מינית ומה לא – אבל לפחות מבינות שהגענו למצב שבו מותר לנשים להתווכח על כבודן ולא לקבל את המציאות כמובנת מאליה. אמנם התכנים השיווקיים מנתבים אותן להוציא את כספן על מוצרים מיותרים באצטלה שבלעדיהם הן יהיו פחות נחשקות – אבל לפחות מנתבים אותן לצאת מן המרחב הביתי ולהרוויח ביושר את חירותן הכלכלית. יש להן חדר משלהן. הוא אמנם עתיר פאייטים, מקושקש, קצת עילג – אבל חדר.

לינוי בר גפן מנחה הערב פאנל בנושא נערות במדיה העכשווית, במסגרת "להיות נערה 2010", הפרוייקט השנתי של עיריית בת-ים, בשיתוף פעולה מיוחד עם "פרלמנט נשים ארצי". הפאנל פתוח לקהל, הכניסה חופשית.