נשים נמדדות לפי פרמטרים שמתכלים על פני ציר הזמן: גיל ופוריות ואילו גברים נמדדים לפי נכסים מצטברים: כסף, מעמד, כוח. הדבר יוצר ייאוש. גם אם יש לנו הישגים אינטלקטואליים, אנחנו עדיין עסוקות במראה. אימת הגיל הופכת להיות הסיוט של הנשיות – מי ירצה אותי בכלל? הבושה מקמטים. נשים לומדות להסתיר את מה שהחברה אומרת להן שזו בושה. עיתוני הנשים מציעים לנו "המבוגרות" איך "להערים", על גילנו בעזרת בשמים, קרמים ובגדים סקסיים שיסתירו. החברה המערבית מבקשת שליטה מוחלטת בטבע כלומר, בגורלנו האנושי להזדקן ובסופו של דבר למות. אנחנו מפחדים מהזקנה ונגעלים ממנה. בשמו של ספרי: את לא נראית…, יש משמעות כפולה, גם מחמאה וגם "את שקופה, לא נספרת..". אז מה עושים? חום, אהבה וחברוּת נותנים את הטעם לחיים. עלינו לומר לעצמנו: "את יפה בכל גיל כמו שאת והזמן הוא שלך".

1. על חווית השקיפות

לפני כשנתיים נכנסתי למעדנייה עם בתי הבכורה לקנות כמה מצרכים למסיבה בביתנו. הזבן, גבר צעיר וסימפאטי פנה אליה ממתין להזמנה. הם פתחו בדיאלוג על מה "היא", כלומר אני העומדת ממש לידם, רוצה למסיבה שלי! כך זה נמשך כדקה או דקתיים. עמדתי כילדה נכלמת עד שהתעשתי ובחיוך ציני קטן "הזכרתי" לשני הצעירים שמדובר בי ו"בבקשה לדבר איתי. הרי אני הקונה ואני המשלמת". לאחר רגע של מבוכה התנצל הזבן והפנה את כל שאלותיו ישירות אלי. אך העלבון הקטן נשאר איתי. הבנתי שמעתה ואילך עלי לעמוד על משמרתי. זה לא קרה מיד. את התקרית ההיא שכחתי, אך דברים קטנים, שטותיים לכאורה הזכירו לי את מצבי המתבגר שאין לי שליטה עליו. כנראה שהחוויות המצטברות הללו חלחלו לתוכי ופרצו לפתע, מ"שום מקום" בחופשה בכפר קטן, פונדטה בטרנסילבניה, רומניה, באוקטובר 2007 שם בילינו אני ובן זוגי חן. ומבלי שהתכוונתי נולד לו לאיטו ספרי "את לא נראית בכלל" ("הדים", 2011) שהתחיל בסיפורים אישיים קטנים וצמח לסיפור דמיוני על גיבורה ושמה חנה אותה אני "פוגשת" כביכול פה ושם במפגשים המייצרים עלילה שהלכה והסתעפה, כמעט כנגד רצוני.

2. כתם הזיקנה

חנה אישה שונה, אאוטסיידרית, אחת שרואה הכול. חיה לצד בעל שאינו רואה אותה וגם היא לא רואה אותו. הם מנוכרים זה לזו. אישה יפה, עדינה, מופנמת, כואבת ועקרה. היותה מי שהיא מאפשר לי לומר דרכה דברים. בואו נאזין לה:

"עמדתי במטבח הצר והמוזנח של דירת אחייניתי הצעירה שהיא לי כמו בת ומצאתי את עצמי מטפטפת דמעות ללא שליטה היישר לתוך הכיור. לא יכולתי שלא להמשיך ולנעוץ מבט מהופנט בשתי כפות ידי שאחזו בכוח בכוס הקפה התפל שהכינה לי. כפות אדומות זרועות כתמים כהים, מקומטות ומכוערות כמעט כמו כפות ידיה של אמי הזקנה שהגיעה לגיל מופלג עד שמתה. ואילו אני? ממתי גם אני? ולמה דווקא עכשיו ולמה היום מכל הימים? הילדה נכנסה בצעדים מהירים למטבח ונעצה בי מבט מהיר שהיה בו קורטוב של הפתעה מעורבת עם מעט סלידה. ניגבתי אותן, את דמעותי החמות, העלובות והמיותרות והמשכתי לשתות את הקפה הדלוח. היא נעצה בי מבט ועיוותה את פניה בעווית של גועל. 'אני רואה שאת בוכה', סנטה בי הקטנה. 'מה כבר קרה?' ניסיתי להתאפק. ניסיתי. לא יאה לי לבכות על זקנתי הקופצת עלי כמו חית יער מרושעת ועוד בפני אישה צעירה שנעוריה ויופייה מתחצפים אלי ללא חמלה. 'תפסיקי כבר, חנה, די, די. למה עכשיו?' 'למה היא לא מבינה? לא', חשבתי לעצמי 'היא לא תבין עד שתגיע'. 'קשה לי', אמרתי והצלחתי להוציא מפי יבבה של תינוקת מסכנה. 'קשה לי פיזית… אני לא מה שהייתי', והן נזלו הדמעות בזרם שלא יכולתי ואולי כבר לא רציתי לעצור אותו. ואז היא רכנה אלי הקטנה ועיניה היפות הביטו בי ברחמים גדולים עד ששנאתי את עצמי ואמרה בנזיפה אוהבת: 'חנהל'ה, דודה יקרה שלי שאני כל-כך אוהבת, את חייבת לקבל את עצמך'. הנהנתי ראשי במסכנות וחשבתי לעצמי – 'לקבל את עצמי' – איזו הבטחה ענקית מונחת בפקודה הזו – פקודת הנפש – 'קבלי את עצמך, אחרת… אבל אני לא מקבלת את עצמי…'. חנה הרימה ראשה ובדקה אותי כמו רוצה לדעת האם יש טעם להמשיך. ולאחר רגע המשיכה בכעס: 'אבל אני לא מקבלת את עצמי כי אני לא רוצה להיות במקום שאני נמצאת – אישה מבוגרת. אני רוצה להיות צעירה! שומעת? צעירה, חטובה, חלקה עם הבטחה גדולה לעתיד. אני רוצה!!!'"
("את לא נראית בכלל", עמ' 15-16).

3. אימת הגיל

האימה הזו, אימת הגיל שהופכת להיות הסיוט של הנשיות – מי ירצה אותי בכלל? מה יש לי להציע? הבושה מקמטים. צריך להסתיר מהר. נשים לומדות להסתיר את מה שהחברה אומרת להן שזו בושה. "את לא חייבת לומר את גילך בקול רם" אמר פעם אדם מכובד לאישה בעלת תואר אקדמי גבוה באוניברסיטה ידועה. למה לך? האם האימה הזו מתחילה ב"גיל מסוים" או שמא הרבה יותר מוקדם? הנה ההפתעה שחכתה לי מבתי בת השלושים. לקראת השקת הספר יצרנו בתי ואני מופע – שיחה בין אם ובת בהשראת הספר. שוחחנו על גיל, על התבגרות, על אהבה ותשוקה, על זוגיות, אימהות וחלומות קריירה. ושוחחנו כמובן גם על הגיל שלנו. חשבתי לתומי שהיא תגיב לרגשותיי בגין גילי והופתעתי לשמוע את תשובתה האישית כל כך. וכך סיפרה לי:

"סוף סוף בגיל 29 הגעתי למשקל שאפשר לומר שאני מרוצה ממנו בלי להרעיב את עצמי ובלי לחשוב מה אני מכניסה לפה שלי כל שנייה. לא הספקתי להנות מזה אפילו יום כי איך שהסתכלתי במראה סוף סוף מרוצה מעצמי פתאום הבחנתי בצלוליטיס. אמא ! רציתי למות!!! רצתי למחשב לגלות איזה טיפולים יש היום לדבר הנוראי הזה ואז הבנתי שהמרוץ הזה שנכנסתי אליו עכשיו הרבה יותר אכזרי ומסוכן ממרוץ הדיאטה. בדיאטה אני יכולה פשוט לא לאכול. זה תלוי בי. במרוץ הגיל אני צריכה לשלם, לחסוך, להוציא כסף עוד ועוד, ואין לי שליטה על התוצאות. אני כל הזמן אומרת לעצמי שהחיים מכינים אותנו לתהליך הזה וכל פעם שאני אומרת זאת לעצמי משהו עמוק בתוכי מתריע שזה לא בדיוק ככה. יש לי מין פחד גדול כזה שיום אחד אביט במראה ואתחרפן. חוסר האונים הזה שאאלץ להשלים איתו, שהפנים שלי הולכות להשתנות, שהכול הולך להשתנות ואין שום דבר שאני יכולה לעשות. אין לי שום שליטה. את יודעת אמא, תמיד חשבתי שבן אדם חייב להיות כנה במאה אחוז עם עצמו, כלומר אם הוא שמן לומר – אני שמן, אם הוא פישל – להגיד שהוא פישל. אבל יש גבול בין כנות עצמית להלקאה עצמית. אני מקווה שאוכל לחיות בכנות עם עצמי עם הרבה חמלה".

עיתוני הנשים מציעים לנו "המבוגרות" איך "להערים", על גילנו בעזרת בשמים, קרמים ובגדים סקסיים מיוחדים שיסתירו. שרק לא נתגלה במערומינו. אבל בל נאשים רק את עיתוני הנשים. זה אנחנו, החברה, במיוחד החברה המערבית המבקשת שליטה מוחלטת בטבע, כלומר, בגורלנו האנושי להזדקן ובסופו של דבר למות. אנחנו לא רק מפחדים מהזקנה, אנחנו נגעלים ממנה. אנחנו בורחים ממנה. אנחנו מעדיפים לראות סביבנו רק את היפה והצעיר. אנחנו סוגדים לנעורים ורוצים להחזיק בהם בכל מחיר. הפחד והסלידה מהזקנה מופנמים על ידי הכול – נשים וגברים כאחד, אך הסיוט הגדול הוא של נשים שגילן המבוגר הופך אצל רבות להיות בושתן.בואו נקשיב שוב לחנה המתארת סיוט קטן שעברה בחדר השינה הפרטי שלה:

"משנה לשנה אולי אפילו מיום ליום המבט שלו עליי נהיה יותר ויותר רע. תארי לעצמך שאני נמנעת להתלבש על ידו שלא יראה אותי במערומיי. באחד הלילות, כמעט חצות, הכנתי עצמי לשינה, התפשטתי לפני כניסתי למקלחת. ידעתי שהוא בחדר עבודתו. לא שמעתי אותו נכנס לחדר. בדיוק פשטתי את חזייתי. הסתובבתי ללכת לכיוון המקלחת וראיתי אותו. הוא נעץ בי מבט חודר, מבט בודק. כך עמדתי לפניו, במערומי, גלויה כמו סחורה ושקופה כמו לא הייתי. עיניו אמרו סלידה וגועל. כיסיתי עצמי מיד בחלוק שהיה מונח על המיטה ומיהרתי להיכנס למקלחת. עמדתי מתחת למים הלוהטים מנסה לשטוף את מבטו הרע מגופי. דמעות העלבון שלי, דמעות של אישה שגופה הופך להיות בושתה, נמהלו במים הזורמים. באותו לילה החלטתי שהוא לעולם לא יראה אותי עירומה. לעולם לא. ומאז הכעס הקבוע שהתנחל בתוכי הפך כלפיו לשנאה יוקדת".

("את לא נראית בכלל", עמ' 107-108)

4. למה "אימת הגיל"?

אחת ההבחנות המדויקות-אכזריות המגדירות את הפער בין ערכו של גבר לבין ערכה של אישה ב"שוק" מתארת את הנכסים שלו מול הנכסים שלה. לאורך הדורות נשים היו מוגדרות כשוות ערך על פי אמות מידה ביולוגיות – נעורים ופוריות. אלו כידוע "נכסים מתכלים". אישה (כמו כל יצור אנוש) מתבגרת. ניסיון חייה, חוכמתה, אישיותה, השכלתה וכל מה שצברה כתוצאה משנות חיים ארוכות לא נחשבים לטובתה – על פי אמות מידה סטריאוטיפיות (כמובן) אך לא נוכל להכחיש שהן שרירות וקיימות בנפשנו – גברים ונשים עד עצם היום הזה. הגברים נמדדים על פי ה"נכסים המצטברים" שלהם – כל מה שהרבה פחות נחשב אצלנו – הניסיון, המעמד, הכסף, הרכוש – כל מה שיכול להצטבר בזכות הגיל. כלומר כדאי להם להיות יותר מבוגרים כי כך הסיכוי לצבירת נכסים גדל. ובנוסף, שימו לב מה קרה בשנים האחרונות, חלה נסיגה בהישגינו כאשר מיתוס היופי הפך להיות העריץ שלנו המגדיר אמות מידה בלתי אפשריות לנשיות ולערך עצמי. בדקתי נושא זה בספרי "נשים חסרות מנוח" (פרדס, 2007), והזדעזעתי מהממצאים. אין פלא שנשים בכל הגילאים דואגות ומוטרפות. תעשיית היופי מפתה אותנו לשמור על נעורינו בכל מחיר, להסתיר את גילנו שהוא בושה, נתון העלול להזיק לנו. טרור היופי לוקח אותנו אחורה בזמן ומנטרל במידה רבה את השיגינו המרשימים בשאר תחומי החיים. כאשר אישה מודאגת לא רק מהמראה שלה אלא גם ובעיקר מגילה המבוגר וחשה את ירידת מעמדה, היא מאבדת את בטחונה העצמי ו"שוכחת" את הישגיה שצברה ברוב עמל במהלך חייה.

5. האם יש לנו תשובה?

אימת הגיל וההזדקנות חוצה מגדר ותרבות. תורות רבות מציעות לנו בני החלוף תשובות מתשובות שונות כדי ללמוד לקבל את עובדות החיים. כולנו זקוקים למודעות רוחנית שבעזרתה נבין את משמעות המעבר מנעורים לבגרות, ובעיקר המעבר לבגרות מאוחרת. בשנות בגרותנו המוקדמות המגיעות לשיאן בשלב אמצע החיים אנחנו צוברים נכסים חומריים ממשיים הכוללים בית, משפחה, ילדים, קריירה, מעמד. סימנים המייצגים ערך עצמי, אגו. שלב אמצע החיים מהווה עבור רבים – נשים וגברים נקודת ציון, לעתים משבר ראשון המביא עימו התבוננות חדשה (במקרה הטוב) – פנימה. התבוננות באני הפנימי המוגדר מחדש בעזרת שינויים המביאים תובנות רוחניות שלצידן ערכים המעוגנים בכוח הפנימי-רוחני שלנו – כוח קבלת הדברים, כוח החמלה, כוח הוויתור על חלק מצורכי האגו. חלקנו לא צולח את המעבר הזה וממשיך להתרפק בנואשות על מה שהיה ולא יהיה עוד. אלו מאיתנו המחפשים הלאה את התשובות ההולמות את גילם הנוכחי יודעים שחדוות החיים שלהם תלויה ברמת סקרנותם לדעת עוד על העולם ויכולתם להמציא את עצמם מחדש, עוד ועוד. הם גם עשויים לגלות את כוחה של התבונה הצנועה והאנושיות המפצים על אובדן הנעורים. כולם יודעים שאין תחליף לחיבור האנושי, לתמיכה ואהבת אדם בגיל המבוגר בעיקר.

עד כאן דברים כלליים אוניברסאליים. אך כולנו יודעים ויודעות שנשים וגברים נעים במעגל החיים במסלולים שונים המשפיעים גם על התפתחותם הרוחנית בגיל המבוגר. דרכן של נשים רצופה ביותר דעות קדומות המקרקעת את חלקן במחצית הראשונה של חייהן או כופה עליהן כפל תפקידים שוחק. אך לצערנו אין זה מסתיים כאשר ילדינו בגרו. ולכן עלינו להקשיב וללמוד מחוכמת הפמיניזם שהתפתחה בעמל רב עד שפרצה לתודעתן של מיליוני נשים בעולם. אחת הסכנות האורבות לפתחה של האישה המבוגרת הוא לחזור ולהישאב לתפקידים הנשיים המסורתיים (עכשיו זה סבתא) ולתת לסביבה להחזיר אותה לתפקידי שירות. אכן, כמעט כל אישה שבנתה משפחה, רוצה ושמחה להיות מעורבת בחיי ילדיה הבוגרים ונכדיה, אך עליה להזכיר לעצמה שדווקא עכשיו, כשהיא מבוגרת, היא זכאית יותר מאי פעם לחיות כאישה בזכות עצמה – לא פחות ואולי אף הרבה יותר מאישה צעירה.

אסיים בסיפור קטן שקצת טלטל אותי:

לפני זמן מה נסעתי לפגישה. ישבתי במכוניתי, נינוחה ושקועה בהאזנה לדיסק שאהבתי במיוחד, והגעתי לרמזור אדום ועצרתי. עיני קלטו במעבר החצייה אישה צעירה עליה היו תלויים שני ילדים קטנים שניסו להתפרץ לכביש. פניה היו אפורות ממאמץ. היא החזיקה בהם בכוח, ראיתי את הפחד והלחץ על פניה. היא הייתה מוכרת לי. לפתע חוויתי אותה כמו הייתה היא – אני, לפני שנים רבות. לרגע חזרו עיני להביט בי, היושבת נינוחה ואלגנטית במכונית, ומיד חזרו אליה. רציתי לחבק אותה ולהרגיע אותה: הם יגדלו… מחשבותיי נדדו לנשים המבוגרות והעייפות הממשיכות לטפל ולטפל ושוכחות את עצמן שוב ושוב… ונעצבתי. אוי לאותה החמצה חוזרת. אולי,אני חושבת, דווקא עכשיו, בגיל המבוגר, עלינו להיות נחושות יותר מאי פעם ולהכריז על "מרד קטן" בסדר המקובל של הדברים. להזכיר לעצמנו שעכשיו, ממש עכשיו, זו ההזדמנות שלנו, לחיות במיטבנו הנשי-אירוטי. שהרי אין סכנה שנשכח את מחויבויותינו המשפחתיות. בל ניבהל. רק נזכור ונזכיר לעצמנו וחברותינו – זה הזמן שלנו.

---

ד"ר רבקה נרדי, מטפלת אישית וזוגית, מחברת הספר "את לא נראית בכלל" ("הדים", 2011)