בספרו המרתק החדש "בחוף צ’יזל" מספר איאן מקיואן על שיחה בין החותנת לעתיד, מרצה לפילוסופיה מאוקספורד, אינטלקטואלית אמידה למדי, לבין חתנה לעתיד, היסטוריון צעיר, בן כפר פשוט. והנה הציטוט בקיצורים המתחייבים:
"בשעת הנסיעה חקרה אותו חקירת שתי וערב על עניינו בכתות מימי הביניים… מתוך התגרות שאלה אותו, האם מלחמה גרעינית אינה שוות הערך המודרני של חזון אחרית הימים בספר "חזון יוחנן", והאם אין אנו נאלצים בכל ההיסטוריה שלנו מטבענו הרדוף אשמה לחלום תמיד על השמדתנו? לדעתו, כך טען…. זה ההבדל בין פנטזיה מחרידה ומגוחכת פרי דמיוננו אנו… לבין פחד רציונאלי מפני אירוע אפשרי ומטיל אימה שיש בכוחנו למנוע. בנעימת תוכחה חדה אמרה לו שאכן אנשי הכתות טעו, אבל הם האמינו בלהט בצדקתם ופעלו לפי אמונתם. בדומה לכך, הוא עצמו מאמין בכנות שנשק גרעיני עלול להשמיד את העולם, והוא פועל לפי אמונתו. אין כל חשיבות לעובדה שהוא טועה, ושלאמיתו של דבר הנשק הגרעיני מגן על העולם מפני מלחמה זו. זו אחרי הכול מטרתה של ההרתעה…. משתפס אדוארד שהיא משווה את תמיכתו בפירוק הנשק הגרעיני לחברות בכת מילנארית, נסוג בנימוס". סוף ציטוט.
אני לא מוכנה לסגת בנימוס מפני ההתקפה הזדונית של מאצ’ואיסטיים שומרי החותם הביטחוני מנחל שורק ומכל מוסד אחר הקורא לעצמו בטחוני. כמו הפילוסופית היהירה מאוקספורד, הם ניסו להפוך אותי, אותנו, המתנגדים לנשק גרעיני, לכת של תימהוניות, פנאטיות, חסרות דעת, העומדות מטופשות מול אנשי המדע הכול יודעים. ואני רוצה לומר: הפחד שלהם מלהקשיב לנו, לדון עמנו, כשווים בין שוות, מעיד על הסוד שהם מנסים לשמור בכל כוחם: הסוד על בורותם, אי הידיעה שלהם, חולשת הנפש שלהם. הם לא יודעים דבר! אין להם פתרון! זו האמת הפשוטה. אך הבאתי את הקטע מספרו של הסופר החשוב הזה גם משום שהוא מעלה, בפסקה קצרה וחדה, כמה מהסוגיות המרכזיות של הדיון בנשק גרעיני: ראשית, ההבדל בין פנטזיה מחרידה ומגוחכת פרי דמיוננו אנו,,,,לבין פחד רציונאלי מפני אירוע אפשרי ומטיל אימה שיש בכוחנו למנוע". אני חוששת , כמו שאסביר מיד, אי בשיח הישראלי הקורא לעצמו בטחוני מתערבבים לא מעט פנטזיות מדומיינות ללא בסיס אמפירי ורציונאלי שיש להם תפקיד חברתי ופוליטי ממדרגה ראשונה. יחד עם זאת, אינני מתעלמת, ואני שוב מצטטת "מ"פחד רציונאלי מפני אירוע אפשרי ומטיל אימה שיש בכוחנו למנוע", במילים אחרות, הפחד הוא רציונאלי אבל יש באפשרותנו למנוע את האירוע. ושלישית, הפילוסופית מאוקספורד אומרת "לאמיתו של דבר הנשק הגרעיני מגן על העולם מפני מלחמה. זו, אחרי הכול מטרתה של הרתעה".
אינני רוצה להתעלם מהפחדים ומהאיומים, המדומיינים או הממשיים שהעולם מלא בהם ושרבים מהם מתמקדים במזרח התיכון: אלקאידה, טרור מוסלמי, נשק גרעיני באיראן, צפון קוריאה, ערבים שמסוכסכים עמנו על חלקת ארץ קטנה. אמרתי מדומים או ממשיים – משום שאינני יודעת אם לאיראן אכן יש כוח גרעיני או שהיא מפתחת כוח גרעיני. הרי כבר בוש לימד אותנו שהוא יודע לשקר לנו בענייני גרעין, אני יודעת על כאלו המכנים עצמם ביטחוניסטים שממלאים אותנו כל העת בתחושות חרדה ואיום. תרבות הפחד וההפחדה השתלטה על חיינו וברוב המקרים אין לה בסיס מוצק, ודאי ואמפירי. אינני יודעת אם יש ערבים ששוטמים אותנו, אני יודעת ממקור ראשון על יהודים ישראלים שונאי ערבים וכל מה שזז ונראה מזרחי, על כאלו שמכנים עצמם ביטחוניסטים שמופיעים כל בוקר וערב במשך שישים שנה בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות, כדי למלא את ליבנו חיל ורעדה.
כאן אזכיר שוב את הציטוט של איאן מקיואן "והאם אין אנו נאלצים בשל ההיסטוריה שלנו ומטבענו הרדוף אשמה, לחלום תמיד על השמדתנו?" זהו הבסיס למה שחוקרים רבים קוראים "תרבות הפחד", המשתלטת על החברה: פחד מסוף העולם, פחד מטרור, פחד מהשמנה, פחד מהזר, פחד מאפקט החממה, פחד מטלפון נייד, פחד מבדיקות רנטגן, פחד מהפרה המשוגעת, פחד מהורמונים, פחד מסרטן, פחד מסקס אחר. הפחד הזה טוען פרנק פיורדי, התיאורטיקן העיקרי של תרבות הפחד, הוא לרוב תוצר תרבותי ולא מדעי. לטענתו תפיסות של סיכון, רעיונות לגבי ביטחון ומחלוקות לגבי בריאות, סביבה וטכנולוגיה מתייחסים אך מעט למדע ולראיות אמפיריות. במקום זאת, הן מעוצבות של ידי הנחות תרבותיות לגבי פגיעות אנושית. הקושי של החברה להתמודד עם סיכונים מקורו בתרבות של בטיחות הרואה בפגיעות את המגדיר העיקרי של מצבנו החברתי.
כנראה שיש גורמים פוליטיים, כלכליים ותקשורתיים שמרוויחים מחרדה גבוהה. חרדה מפני פשיעה מאפשרת לפוליטיקאים ואנשי מערכת אכיפת החוק לנקוט באמצעים חריפים כמו חדירה תחת חסות החוק למאגרי מידע אישיים, פיקוח על האינטרנט, או להתעלם מבעיות בוערות כמו עוני, אבטלה, ואי ביטחון חברתי. אנשי עסקים צוברים הון מאמצעי אבטחה וניהול חברות שמירה והעסקת מאבטחים שהתרומה הממשית שלהם למניעת פשיעה אינה ברורה כלל וכלל. החרדה מפני זיקנה ודחייה מייצרים מניתוחים פלסטיים מיותרים, או את התופעה המתפתחת במהירות המכונה "Mommy makeover" – סידרת ניתוחים פלסטיים לנשים אחר היריון להשבת הגוף לצורתו שלפני ההיריון, הגוף, קרי, הרמת השדיים, שיפוץ הבטן וסחיטת השומן מהשפתיים. התקשורת כמובן מרבה לעסוק בסיפורים העסיסיים הללו לסוגיהם ובעצם מעודדת אותם.
בארצות מערביות רבות קיימת מגמה פוליטית לפנות לחרדות מפני פשיעה, מלחמה או איום גרעיני כסוגיה פוליטית, בעיקר לקראת בחירות. זו דרך רווחת בקרב פוליטיקאים לצבור הון פוליטי ולמשוך תשומת לב. אהוד אולמרט עשה בכך שימוש כשהיה פוליטיקאי צעיר ובלתי ידו ובנה את הקריירה שלו על מאבק מתוקשר היטב נגד הפשע המאורגן של שנות השבעים. למותר לציין שהמאבק לא היה מבוסס על מידע אמין ומלא וכמובן שלא היו לו תוצאות בשטח מבחינת הורדת הפשיעה. כתבים כלכליים מובילים מתמוגגים להפיח בנו חרדות ואימה מפני מהלכים כמו קצבאות שיאפשרו חיים של רווחה או העלאת שכר המורות. מגמה זו של שימוש פוליטי בחרדות חזקה במיוחד במדינות שבהן הפערים החברתיים גדולים אך הנכונות לספק שירותים חברתיים נמוכה. בתנאים כאלו יש פיתוי רב לחפש סוגיה שתמשוך את לב כל הציבור. פשיעה וחרדה מפשיעה, חיזוק חרדה מפני איום מבחוץ הן סוגיות כאלו ולעיתים קרובות לא רק משתמשים בה למטרות פוליטיות אלא גם מגזימים בהיקפן ובחומרתן כדי לזכות בתמיכה ציבורית רחבה.
אולי אפשר לטעון כי חרדה ציבורית היא מוצר מניב רווחים. לפיכך יהיו אלו שינסו כל העת להרחיב את השוק שלו, לגוון את המוצר, להעלות את מודעות הציבור אליו וכך להרבות ברווחים. תרבות הפחד מצידה מאפשרת את תרבות הפיקוח, בלשונו של הקרימינולוג הנודע דיויד גרלנד: פיקוח על האינטרנט, פיקוח על המיעוטים, קרי, הערבים, פיקוח על עובדים זרים, פיקוח על הרחובות, פיקוח על הנכנסים לקניונים ועל התנהגותם שם, פיקוח על בתי הספר, פיקוח על גופנו, במיוחד גוף האישה ומה שמכונה צניעותה. הפיקוח הזה חודר לכל אתר ואתר בחיינו והתקשורת כמובן משתפת עמו פעולה בכל סדרות המציאות שמשמשות כהצדקה לחדירה לחיינו. תרבות הפחד שהם ממלאים את ליבנו בה מעלימה מאיתנו את מקורות האימה העיקריים: לא רק שסעים חברתיים, השתלטת ההון והשלטון המושחת אלא בעיקר ציר הרשע: בוש וחבר מרעיו שהשליטו כלכלה גלובלית אכזרית ונצלנית, שפלשו לאפגניסטן לאחר שהקימו את הטאליבן והכשירו את אוסאמה בן לאדן, פוטין הדיקטאטור הרוסי המשיב את ההיסטוריה העקובה מדם להווה ולעתיד וסין ההורסת כל חלקה טובה ומכלה חיים מניבים ובני קיימא למען התעשרות קלה. שם – בארצות הברית, בסין, ברוסיה – נמצא האיום הגדול על החברות שלנו, על התרבות שלנו, על הקיום שלנו. אך אלו כלל אינם מעסיקים את אלו שמכנים עצמם ביטחוניסטים. אם נאמץ את ההיגיון הגברי המיליטריסטי הקאובוי – אז נעדיף נשק גרעיני בידי איראן, כי אז נגיע למאזן האימה, שיצר הרתעה ושמנע במשך כל המלחמה הקרה שואה גרעינית.
הרתעה? נשק לא מרתיע. נקודה. זו לא אקסיומה. זו אמת היסטורית. נשק מושך נשק, נשק מחרחר מלחמה, לנשק מגיבים בנשק. מעולם ישראל לא הצליחה להרתיע – לא את נאצר, לא את סאדאת, לא את אסד, לא את חוסיין, לא את נסראללה ועכשיו גם לא את אחמדיניג’אד. מי שמחזיק בנשק גרעיני ובכל עצמה צבאית אחרת, מי שמשתמש בהיגיון המעוות של התרעה באמצעות נשק, מי שמשתמש בנשק שלו כדי לפלוש – הם דווקא בוש, בלייר, הווארד מאוסטרליה וכמובן ישראל. בקיצור, כל ההיגיון הבנוי על נשק, הרתעה, חימוש, הרתעה ועוד חימוש –מעגל התחמשות בלתי פוסק המאפיין דווקא מדינות הקוראות לעצמן מפותחות ודמוקרטיות – מוביל למלחמות שוב ושוב, להמשך שליטת הפטריארך המיליטריסטי ולחסימת הפתח לשלום.
הנורא בסיפור הזה – שהוא פופולארי, שהוא יוצר עצמה מדומיינת, ביטחון מדומיין, שהוא משקף את כל הפנטזיות הגבריות בנוסח של "שלי ארוך יותר", "חזק יותר", "חודר יותר". כפמיניסטית וכאישה התשובה שלי לא נמצאת בפירוק הנשק הגרעיני או בהתפרקות מכל נשק, במצב של תרבות הפחד הקיימת, זה בלתי אפשרי. התשובה שלי נמצאת בשינוי התפיסות המושגיות שלנו ובשינוי השיח והתרבות ובעיקר בשינוי סדרי עולם, כלומר, יצירת מודלים של חיים אלטרנטיביים, המתמודדים עם בעיות מלחמה, עוני וסביבה באופן משולב – כפי שכבר למדנו בכנס קישורים שהיה בשלומי לפי ארבע שנים. מודל הקיום האלטרנטיבי, שהוא אנרכיסטי, מטריארכאלי ומקומי, עליו למדנו מעולם הרוב, עולם המוחלשים בדרום אמריקה, באפריקה ובאסיה, הוא קיום בר קיימא בקהילת קטנות המתקיימות על בסיס ערכי של שיתוף וכבוד לסביבה, על בסיס קבלת החלטות שיתופית ומכילה, קהילה שמפנה גבה לקפיטליזם , לתרבות הצריכה, לדיכוי ולנשק. רשת של קהילות כאלו החלה כבר להתפרש בארץ ובעולם והם הבסיס לא רק לחברה אחרת ולסדר חברתי מקומי ועולמי חדש. הם גם "ספינות ההישרדות" כפי שכינתה זו חברה שלי מפני הקפיטליזם הרצחני ומפני הקריסה של כדור הארץ. קהילות אלו נבנות על ידע שקיים אצל כולנו ושהגיע לידיעתנו דרך דורות של אימהות ואבות כולל האימא שלי שלימדה אותי איך עושים כבד קצוץ מחצילים ואיך עושים אוכל מזין כמו מוג’דרה בלי להיזקק לסושייה או לטמפורה. לצערנו, ידע זה דוכא במשך דורות על ידי פטריארכיה קפיטליסטית ואני מציעה לכולנו להתחיל לשחזר אותו. כל אחת מאיתנו יכולה כבר היום להתחיל ביצירת מודל אלטרנטיבי התואם את עולמה: בבנק הזמן, בגן הירק האורגאני הביתי והשכונתי, בנתינה לשכנה נזקקת, בחינוך בניה ובנותיה לתרבות אחרת, בהקמת כפרים וקהילות עירוניות חדשות, בשיח של הכלה, נתינה, סולידאריות. וכמובן, בדחיית השיח הכאילו בטחוני, באימוץ שפה של ידידות ושלום, במחאה כנגד תרבות החרדה. כל אחת יכולה להתחיל היום. ובכך טמונה התקווה של כולנו לעולם אחר.
