על פי מקורות זרים, יש לישראל נשק גרעיני. כמה פעמיים שמענו או השתמשנו במשפט הזה ואליו הוספנו קריצת עין או חצי חיוך, זאת משום שרבים מאתנו תופסים אמירה כזו כשבירה של העמימות האופפת את הגרעין. אני טוענת כי זוהי דוגמא טובה להראות ולהמחיש כיצד העמימות חדרה לשיח שלנו ומשרתת את צרכי המדינה ולאו דווקא אותנו כחברה.
מה עומד מאחורי אותו מטבע לשון?
ראשית – המקורות שיש לנו הם זרים, פשוטו כמשמעו. הרבה מהמידע והידע שיש לנו ’מיובאים’ אלינו מחוץ לישראל, כאשר אין כמעט מקורות רשמיים או מקורות ממסדיים האחראים על הנושא ומאפשרים נגישות לידע. למעשה, המדינה אינה רואה עצמה אחראית או מחויבת למתן מידע ויצירת שיח בנושא. יתרה מזו, העמימות והחשאיות האופפים את הנושא מייחדים את אותה אליטה, האוחזת במידע, ומעניקה להם ארשת מכובדות ואחריות השייכת רק להם .
שנית – אותם מקורות זרים המאפשרים לנו את הידע ובעקבותיו את השיח, גם אם מצומצם – נתפסים בחברה הישראלית כלא אמינים דיים. כלומר, בתפיסה התרבות הציבורית שלנו כל אמירה ממקור זר, גם אם דיפלומטי, נתפס כמסויג, כמקור שאיננו בהכרח אמין, או שטובת המדינה, כלומר טובתנו, איננה עומדת אל מול עיניו. פעמים רבות, מקורות כאלה יבוטלו בהינף יד ויזכו לכינוי – עוכרי ישראל.
התקשורת בישראל אימצה את אותו "נוהל אמינות" וכאשר היא מקבלת דיווחים ממקורות חיצוניים למדינה הם מוצגים בהסתייגות או כמצריכים בדיקה נוספת. דוגמא טובה לכך אפשר לראות מדיווחים מהשטחים הכבושים. ברגע שהתקשורת מוסרת מידע שנמסר לה מגורם פלסטיני, היא מיד מסייגת אותו כאמירה שיש להטיל בה צל של ספק , כי הרי על פי התקשורת הישראלית, אין זה מידע אמין כמו זה המגיע מהצבא או מהממשלה. יוצא מכך שאנו מסתמכים בשיח שלנו על הגרעין על מקורות זרים, שאינם נתפסים בציבור כאמינים ועל כן כל המידע שיש ברשותנו אינו מתקבל כבר סמכא וכאמין מבחינת החברה וכך נמנע דיון ציבורי על מידע זה.
בינואר 2007, קואליציית נשים לשלום יחד איתנו באשה לאשה, קיימנו כנס שכותרתו ’חוסן וביטחון למי?’. זהו כנס הדן בתפיסות פמיניסטיות לגבי מושג הביטחון. אחד מתוצרי כנס זה היה הוצאה של קובץ מאמרים –הרצאות שהועלו בכנס. שני מאמרים בקובץ עסקו בנשק גרעיני: האחד של ד"ר הלן קלדיקוט מאוסטרליה, מומחית בעלת שם עולמי בכל הקשור לנשק גרעיני ובריאות, והשנייה מרב דתן, ישראלית מומחית בתחום הגרעין מטעם גרינפיס העולמי. בשל הנושא הוכרחנו להגיש את החומרים לבדיקת הצנזורה. הופתענו לגלות כי הצנזורה אינה עוסקת בהכרח בביטול חומרים, אלא שותלת בהם ביטויים או מילים שתפקידם להטיל ספק במידע שמופיע בהם. שתי הנשים המכובדות זכו ליחס שונה מצד הצנזור. הלן קלדיקוט לא הייתה צריכה לעבור דרך הצנזור וזאת מאחר והיא איננה ישראלית ועל כן היא נחשבת מקור זר. כמקור זר היא כבר מתויגת כמקור חיצוני ועל כן לא אמין, או כזה שאין צורך להתמודד איתו.
התוצאה של כל הנאמר לעיל היא הטמעה של השיח הסודי בישראל, כשהנוסחה היא פשוטה- המדינה היא מקור אמין ואין בלתה; מקורות זרים מתקבלים בעירבון מוגבל ויש אפשרות שהם עוינים; המדינה שומרת על עמימות וסודיות ולא מאפשרת מידע. כל זה יוצר השתקה וחוסר ידע על המתרחש סביבנו, מתחת לאפנו, בשם ביטחוננו ובשמנו.
שאלה נוספת שצריכה להעסיק אותנו היא – כיצד המקורות הזרים הללו יודעים כל כך הרבה? האם המדינאים שלנו הם פטפטנים גדולים או שמא סודיות וחשאיות היא מדיניות פנים מכוונת מצדם?
מתוך כך, נדמה כי המקורות הזרים ואנחנו הופכים לכלי של מדיניות זו, כלי לניהול פנימי, המשמש את מדיניות העמימות וההשתקה שלנו כחברה, כדרך לכינון חברה שומרת סוד וסודית. ומה משרתת סודיות זו? הסודיות האופפת אותנו כחברה מעניקה תחושה של שותפות גורל. אנו ממתיקים בינינו סוד המגדיר אותנו, את השייכים לקבוצה – החברים בה מקבלים על עצמם את הסוד, ומתוך קיומו הם גם מגדירים מי לא נכלל בקבוצה – מי אינו חלק מאתנו ועל כן הוא בוגד או מאיים עלינו. הסוד הוא נחלת המקורבים או המעוניינים להיחשב ככאלה – ובשיח כה מיליטריסטי- ביטחוני, רבים רוצים להיחשב כשותפים לסוד. שמעון פרס אמר ב 1999, סביב פרסום חלקים של פרוטוקול ממשפטו של מרדכי וענונו: "הציבור יודע שישנם דברים שהוא לא רוצה לדעת על אודותיהם". והוא צודק- זה סוד, אנחנו המקורבים יודעים את הסוד, ומאחר ואנו לא מלשינים ולא שוברים את הכלים, אנו משאירים זאת כך מבלי לשאול שאלות מיותרות.
ומכאן- זהו הכישלון שלנו כחברה אזרחית!!!
החברה האזרחית נמדדת ביכולת שלה להעביר נושאים מן התחום הפרטי אל התחום הציבורי ולהפכם לפוליטיים, או כפי שאנו הפמיניסטיות קוראת לזה – האישי הוא הפוליטי. בארץ, לעומת זאת, יש הקפדה על הא- פוליטי. מאבקים שונים של תנועות חברתיות – מאבקים כלכליים , סביבתיים וכו’, מקפידים שלא ל"שבור את הכלים" לא לשבור את הסוד והסמכות האוחזת בו, לא לצאת כנגד הממסד. כך קמים ועולים הרבה מאוד ארגוני תמיכה וסעד, כך מאבקם החשוב של אנשי השייטת והקישון. מאבקים חשובים שאינם מוחים על המבנה החברתי פוליטי שאפשר את המצב, אלא מתנהלים בתוכו. להשקפתי, תפקידנו והאתגר הגדול העומד בפנינו כחברה אזרחית הוא בראש ובראשונה לייצר מקורות יידע בלתי תלויים, לא בזרים ולא בממסד. יתרה מזו, עלינו להישמר ממסגרות של פרשנות המכתיבות את השיח הציבורי. עלינו לייצר ידע ולשאול שאלות. במובן הזה – טלי פחימה ומרדכי וענונו היו מקורות ידע, שאינם זרים ואינם ממסדיים, וראו מה קרה להם! איזה מסר העביר הממסד בנוגע לשניהם, מה המחיר שהם שילמו. ראו מה עשה הציבור כתגובה מיידית – הם לא ידעו לשמור על הסוד ועל כן הפכו לבוגדים ומוקצים. עלינו לבדוק עם עצמנו אלו שאלות אנו שואלות, כמה פעמים דרשנו מידע בנוגע לעובדה שלישראל יש נשק גרעיני, מה אנו יודעות על ההשפעה שיש לחיים בקרבת תחנות מסוג זה על חיינו ובריאותנו? הדבר מזכיר בעיני את החוויה הבסיסית שלנו כנשים השומרות סוד בכל הנוגע לאונס, הטרדות מיניות וגילוי עריות. החשש הגדול הוא כי ברגע שייוודע הסוד, גילויו על ידינו יגרום לפירוק ואובדן המשפחה או שנהיה כולנו א’ (ראו ערך קצב והנשיאות). הנה המבנה הפטריארכלי ועמדתו לגבי הסוד וכיצד הוא זולג לכל תחומי חיינו. כיחידות, שבירת הסוד ודרישה למידע הינה לעיתים עול קשה מנשוא. כחברה אנו מחויבות להקשבה, לדרישת מידע, לסולידריות, לתמיכה ולאמירה פוליטית ברורה.
