כאשר התקשורת ברובה מגויסת אין סיכוי לנהל את ענייני המדינה לטובת אזרחיה. מינויו של עמיר פרץ לשר הביטחון היה הצגה, בה התקשורת נטלה חלק מרכזי. לא פלא שראינו את הפקרת העורף במלחמת לבנון. העמותות שאותן ניסו לרתום למלא את תפקיד הממשלה התקשו לתפקד כפיקוד העורף, שלא היה קיים.
לדעתי התנהגות הכלכלה כיום הזויה לחלוטין, ככה גם הייתה המלחמה. לתקשורת בישראל תפקיד מרכזי בהובלת דעת הקהל. אולם, מאחר והתקשורת בארץ ריכוזית מאוד (כמו גם בסקטורים אחרים כמו: בנקאות, גז, דלק וכו'), ונתונה בידי מספר משפחות בודדות, הרי שהאינטרסים של בעלי ההון מכתיבים את סדר היום התקשורתי. סדר יום זה משפיע על סדר היום הכלכלי ואפילו על סדר היום המדיני. מדובר באינטרסים של מעטים להגדיל את הונם על חשבון הציבור כולו. ואכן, מובילי דעת הקהל, מטעם אותם בעלי הון ששולטים בכל אמצעי התקשורת בארץ, מנסים ואף מצליחים להוכיח שהכל נפלא – יש צמיחה, הבורסה עולה, יש משקיעים זרים ואין שום בעיה בתחום הכלכלי. ובכן – העובדות האלה נכונות – אבל מדובר על כלכלת ישראל של שני העשירונים העליונים. הם שנהנים מכל טוב הארץ. מאידך, שורר עוני מחפיר בקרב ארבעה עשירונים ראשונים שמונים מיליון שכירים. גם מצב הנשים העובדות בישראל נשאר כשהיה לפני 28 שנים. היום, כמו אז, קיימים פערים של כ- 30% בשכר הנשים לעומת עמיתיהם הגברים במגזר הציבורי. קידומן איטי והן לא זוכות לייצוג הולם בין בעלי התפקידים הבכירים. ומכאן פערי השכר הגבוהים.
העוני בישראל הוא תוצאה של מדיניות מכוונת. מדיניות שבמודע מקצצת בהוצאה הציבורית לחינוך, לבריאות, לתעסוקה, על מנת לפנות משאבים ליזמים פרטיים. קול אחיד מלווה את התהליך הזה שנמשך כשני עשורים. לא קיים שיח ציבורי רציני בנושאי חברה וכלכלה. שיח שידון בתהליכים שגרמו למדינת ישראל להפוך ממדינת צדק ורווחה למדינת רווח וצדקה. לא קיים פלורליזם מחשבתי. מי שלא הולך בתלם, באים איתו חשבון. לדעתי, מצב זה של השתקה פוגע באושיות הדמוקרטיה. בהעדר חופש ביטוי וכאשר התקשורת ברובה מגויסת, אין סיכוי לנהל את ענייני המדינה לטובת אזרחיה.
בחזית החברתית חווינו מהלך מתוחכם של הכתרת עמיר פרץ כנושא הדגל החברתי, בעוד שבפועל, בעשר השנים לכהונתו כיו"ר ההסתדרות החדשה, מצב השכירים בישראל הדרדר לשפל המדרגה. לכן, רבים התאכזבו כל כך מעמיר פרץ לאחר שמונה לשר הביטחון. הם באמת חשבו כי הוא נושא דגל חברתי. הם לא ידעו כי מדובר היה בהצגה, בה התקשורת נטלה חלק מרכזי בכך שלא הסכימה לחשוף את מחדלי ההסתדרות בתפקידה כאיגוד המקצועי הגדול במשק. לכן לא פלא שראינו את הפקרת העורף במלחמת לבנון. שוב ניסו לרתום עמותות למלא את תפקיד הממשלה. אולם, שלא כחלוקת סלי מזון, העמותות התקשו לתפקד כפיקוד העורף, שלא היה קיים. אולם, למרות המחדלים, אף אחד לא לקח על עצמו אחריות. גופים שונים גלגלו את האחריות מאחד לשני. בחודש ספטמבר 2004, כאשר פרסמתי מאמר בשם "חורבן בית שלישי", לא האמנתי כי התחזית הפסימית שלי תתגשם כל כך מהר. אני מקנאה בתאילנדים, אשר הצליחו למגר משטר מושחת. אני חולמת שנהיה כמו ההונגרים, שכאשר התברר להם כי הממשלה לא מתכוונת למה שהיא מבטיחה, הם הפגינו והצליחו לשלוח הביתה את הנציגים שהוליכו אותם שולל. אבל אצלנו, הקשר בין הון, תקשורת ושלטון הוא כה חזק, עד שהיוצרות מתחלפות. לאחר סיום הקרבות בצפון ונוכח ההרס העצום שנגרם, ראש הממשלה אולמרט, הצליח לגייס מחבריו, ביניהם נמנים משפחות דנקנר, תשובה, שטראוס ואחרים, תרומה של מאה מליון ₪ לשיקום הגליל. אל דאגה, אנו נשלם פי עשרות מונים עבור "המתנה" הזאת. כפי שנאמר, אין ארוחות חינם. בעלי ההון, שמחזיקים באמצעי התקשורת ומחוברים לעטיני השלטון, ידאגו לקבל מהממשלה הרבה יותר ממה שתרמו, וזאת על חשבון הקופה הציבורית, שאין לה כסף לניצולי שואה, לקשישים,לחולים, לחינוך וליצירת מקומות עבודה ראויים.
