אסור לסמוך על ההסתדרות, שבעבר לא תמכה בחוק שכר מינימום. עובדים בכלל, ונשים בפרט, לא מעניינים את עמיר פרץ. הוא מעוניין בקמפיינים יקרים ומיותרים שיציגו אותו כ"חברתי". 80% ממקבלי שכר המינימום הן נשים. מדובר באי-ציות מתמשך לחוק. כולם יודעים ושותקים כי נשים לא נחשבות לגורם שיכול להשפיע על מקבלי ההחלטות.
על מנת להבין את הסיבות לאי-ציות לחוק שכר מינימום רצוי לחזור לתהליך החקיקה. חוק שכר מינימום חוקק באפריל 1987, על רקע שחיקה גדולה בהסכמי הכנסת המינימום שהיו נהוגים עד אז. הסכמים תקופתיים אלה, אשר נחתמו בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות, לא חודשו במועדם בתקופת האינפלציה הדוהרת שאפיינה את השנים 1983- 1985. על-פי ההסכמים שהיו נהוגים, הכנסת המינימום עמדה על כ- 44% מהשכר הממוצע במשק. אולם אי-חידוש ההסכם גורם לשחיקת הכנסת המינימום, אשר בשנת 1986 הגיעה ל- 29% בלבד מהשכר הממוצע. אי לכך, ח"כ, אורה נמיר, ששימשה בשנת 1987 יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, הצליחה להעביר בקריאה שלישית את חוק שכר המינימום, אשר קבע, כי שכר המינימום יעמוד על 45% מהשכר הממוצע, וכן נקבע מנגנון עדכון שכר המינימום ואף פירט את דרך חישוב רכיבי השכר שיובאו בחישוב שכר המינימום. יש לציין, שהמעסיקים, כולל המעסיק הממשלתי, התנגדו בכל כוחם לחקיקה בנושא, וגם ההסתדרות לא תמכה בחוק. מכאן ניתן להבין מדוע מאז 1987 החוק התקבל בקרירות ע"י המעסיקים, שלא תמיד אף טרחו לציית לו. אולם, החוק מחייב את הרשות המבצעת, קרי הממשלה, לפעול לאכיפתו, ואת ההסתדרות להגן על עובדים מאורגנים במקומות עבודה על מנת שיקבלו את שכרם על-פי חוק. בפועל לא הייתה אכיפה ואף לא ענישה מרתיעה. המעסיקים עשו הכול על מנת לעקוף את החוק, כך שבשנת 1997, נדרש תיקון חשוב לחוק, אשר הוציא את מרכיב הפרמיות מחוץ לשכר המינימום ואף העלה את שכר המינימום ל- 47.5% מהשכר הממוצע.
הרקע לתיקון החוק נעוץ בפרשנות שהמעסיקים נתנו לחוק, כאילו רק מי שעובד משרה מלאה + 30% פרמיות, יקבל שכר מינימום. לא זו הייתה כוונת המחוקק בשנת 1987, אחרת כיצד ישלמו למי שעובד משרה מלאה בלבד? את התיקון ניסה להוביל ח"כ יוסי כץ ממפלגת העבודה, שכיהן בשנת 1995 כיו"ר ועדת העבודה והרווחה, בעת שלטון ממשלת רבין השנייה. אלא שבמהרה נוכח יוסי כץ כי למעסיקים במגזר העסקי-פרטי יש חבר אשר דואג להם. הם לא התלהבו לשלם שכר ראוי, כקבוע בחוק, לעובדים במפעליהם, בעיקר לאלה שרוב הכנסתם מבוססת על תפוקות מעבר לנורמה קרי, עובדים המקבלים פרמיות. מאחר והמעסיקים פירשו את חוק שכר המינימום כחוק שכר מקסימום, הם לא רצו לשלם שכר כולל שיעלה על המינימום. לשם כך, המעסיקים גייסו את ראש הממשלה רבין, אשר כינס ישיבת סיעה של מפלגת העבודה, בה ח"כ יוסי כץ ננזף קשות על-ידי ראש הממשלה לעיני דן פרופר מ"אסם", נשיא לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים דאז, ויתר החברים מהתאחדות התעשיינים. יוזמתו של ח"כ כץ נגדעה באיבה. לאחר רצח רבין וכינון ממשלת נתניהו, כיהן כיו"ר ועדת העבודה והרווחה מקסים לוי, שנפטר בטרם עת, והוא ניצל הזדמנות פוליטית נדירה כדי לנקום בראש הממשלה נתניהו. כאשר לאנשי "גשר" היה ברור כי הם נפרדים מקואליציית נתניהו, מקסים לוי "לא עשה חשבון" לנתניהו, ועל אפו וחמתו של האוצר, בנק ישראל, המעסיקים וגם ההסתדרות, הצליח להעביר את התיקון לחוק, באפריל 1997.
עם רקע שכזה, ברור מדוע אף אחד לא אוהב את החוק שנועד לשמש כרצפה והגנה לעובדים החלשים ביותר. 80% ממקבלי שכר המינימום הן נשים, לכן הבעיה כואבת שבעתיים. מדובר באי-ציות מתמשך לחוק, אשר פוגע בנשים שאם התמזל מזלן והן מועסקות, הרי שהן מנוצלות בניגוד לחוק. כולם יודעים ושותקים, כי לנשים אף פעם לא היה לובי פוליטי. נשים לא נחשבות בחברה הישראלית לגורם שיכול להשפיע על מקבלי ההחלטות. לפיכך, הטענה הרווחת היא של מחסור, כביכול, בכוח אדם שיאכוף את החוק. אסור להאמין לטיעון/תירוץ שכזה. שהרי כאשר לממשלה עניין באכיפת חוק מסוים היא פועלת ללא ליאות, תוך הפניית משאבים, כמעט בלתי מוגבלים. דוגמה לכך היא משטרת ההגירה, שאינה סובלת מחוסר תקציבים, וכן מבצע גביית המס בעל השם "מס וחלילה". על מנת לגבות חובות של מיסים, נדרשו משאבים רבים, כולל חוקרים וכן פרקליטים, שיערכו משפטי ראווה מהירים למען יראו וייראו. אך כאשר מדובר על חוקי מגן, שנועדו להגן על אזרחים מוחלשים ולשמור על זכויות שהוענקו להם על-ידי הרשות המחוקקת, מתברר כי הרשות המבצעת חסרת אונים, כביכול.
לדעתי, אסור להשלים עם אי-הציות לחוק. הסרט של אורלי וילנאי (על עובדות המתפרה בכיסרא, בגליל) שגה בכך שהזרקור הופנה לקבלן הביצוע של דלתא גליל ולא לעברו של דב לאומן, מבעלי דלתא, דוביק בפי ידידיו. למדנו לדעת כי אנשי הממון חרדים מאוד לשמם ולכבודם. הדרך האחרונה שנותרה על מנת להתמודד עם תופעת ניצול העובדים היא הוקעת אנשי הממון בפרהסיה. זוהי הבטן הרכה שלהם, וחבל שאורלי וילנאי פיספסה נקודה זו. משפחת אריסון מבנק הפועלים ומשפחת עופר ממפעלי ים המלח לא ישכחו את הזובור התקשורתי שנעשה להם על רקע ניצול מחפיר של העובדים שלהם. אסור לסמוך על ההסתדרות, אשר בעבר לא תמכה בחוק שכר מינימום. עובדים בכלל, ונשים בפרט, לא ממש מעניינים את עמיר פרץ. אולם, הוא לא יחמיץ שום הזדמנות לקמפיין, שיזכיר לציבור, כי הוא עדיין בשטח, וגם רוצה להנהיג אותנו משום שהוא "חברתי". עמיר פרץ מבזבז כסף על קמפיין מיותר, כי כאשר יש חוק לא צריך לדאוג לעובדים, אלא לדאוג לאכוף את החוק. רק מחשבות אוויליות יכולות להוביל להצעות חוק מסוג "מניעת עוולה" עקב אי-ציות לחוק. במצב כזה לכל חוק נצטרך להצמיד חוק, שימנע עוולות, כאשר הוא לא נאכף. זאת לא הדרך למי שבאמת רוצים למנוע אי-ציות לחוק, אלא דרכם של אלה שמנצלים את המצב לקידומם האישי.
