בחינת סוגיית איחוד הרשויות מעלה את פגיעותיו הקשות, במיוחד מהזוית של דמוקרטיה וקהילתיות.

אילו החיים היו  שחור/לבן – תשובתי לשאלה בכותרת היתה שאיחוד הרשויות הוא מהלך שחור, היינו, אסון לדמוקרטיה. כמובן שהמציאות אינה כל כך דיכוטומית, ושישנם  צדדים לכאן ולכאן. אבל, סך כל המאזן בשאלה נוטה בברור לרעת האיחוד, במיוחד כשמסתכלים על הדברים בפריזמה של דמוקרטיה. במקרה הטוב יש אולי, אולי, מעט חיסכון לקופה הציבורית אבל בודאות יש  הרבה יותר "אסון" מנקודת המבט של הדמוקרטיה. משרד הפנים הציע לאחרונה שורה ארוכה של איחודי רשויות, לאור המשבר הכספי החמור המתחולל ברשויות. המשרד פועל ופעל מתוך ראייה של תועלת כלכלית, כלומר, מנקודת הראות של חסכון כספי ותו לא. כמובן שלא ניתן להתייחס ברצינות לנושא איחוד רשויות מקומיות מתוך היבט כספי בלבד. האמת היא, שברור לחלוטין שהאיחודים הרבים, כפי שהוצעו על ידי משרד הפנים ממילא לא היה פותרים את הבעיות האמיתיות, בהן מצוי כיום השלטון המקומי בישראל. היבטים בסיסיים שחובה לקחת בחשבון בענין איחודי רשויות, מעבר להיבט של חסכון כספי, הם בין השאר: היבט קהילתי, אזרחי-שיתופי, חינוכי, מסורתי, תרבותי, היסטורי. יש לחשוב על האנשים האמיתיים שעומדים מאחורי המילים והשקלים הנחסכים. מעל לכל, זו הזדמנות לבחון את מידת הדמוקרטיות של השלטון המקומי בישראל. זו גם הזדמנות, שעד כה לא נלקחה ככזו על ידי שר הפנים המכהן, אברהם פורז, לשדרג, לשפר ולקדם את המערכת המוניציפלית לעידן חדש, פתוח יותר, שתפני ואמיץ יותר.

מהי, בעצם, הבעיה של השלטון המקומי בישראל? תלוי את מי שואלים

בראייה אקדמית, מטובלת בניסיון מעשי ואישי עשיר, הבעיות של השלטון המקומי בישראל אכן מורכבות. מי שמנסה, מדי פעם, להציע פתרונות לוקה בדרך כלל בראייה משוחדת, חד צדדית, ולפעמים, גרוע יותר, בראייה מאוד פוליטית, שתתן מענה רגעי, אינטרסנטי, שלא יתרום דבר להבנייה של מערכת שלטון מקומית דמוקרטית. חשוב לציין שיעילות כלכלית היא היבט חשוב בתוך מכלול השיקולים הרלוונטיים, אבל בשום פנים ואופן לא ההיבט הראשוני. הרי לא הקמנו מערכות שלטוניות בשביל לחסוך. לא ראוי ולא נכון, אפילו מגוחך בעיני, לשאוף להפעיל מערכת ממשל שלמה על ידי משרד הפנים, מערכת שמטרתה לתת שירותים ולהוביל חיים מוניציפאליים עשירים, מגוונים, איכותיים והוגנים – דרך החור של הגרוש. ייעול ארגוני ואף כלכלי נחוץ ותמיד יש לשאוף אליו, אך הדבר אינו עומד בסתירה להיבטים האחרים שיש לקחת בחשבון בכובד ראש.

מהם אותם היבטים נוספים?

השאלה של הדמוקרטיזציה – מענינת וראויה לדיון, אולי דוקא בגלל אילוצי התקציב. ישנה כיום הזדמנות לערוך שינויים משמעותיים בדרכי ההתנהלות של השלטון המקומי, באופן חלוקת התפקידים, אחריויות וסמכויות בין השלטון המקומי והשלטון המרכזי. יש היבט נוסף, שנשכח בדרך כלל, והוא ההיבט של מערך הכוחות ברמת השלטון המקומי עצמו – ראש רשות – חברי מועצה – תושבים ותושבות. דוקא בשעת משבר אפשר וראוי להציע שינויים משמעותיים, רפורמה של מודרניות ושל חידושים לטובה. לפעמים המציאות מכתיבה את ההתרחשויות ואף את התוצאות. עוצמת ההתנגדות שהתעוררה להצעות האיחוד הרבות, הן במישור הארצי והן במישור המקומי, הביאה, ממילא, לקבורתן של מרבית תכניות האיחוד. בניתוח פוליטי קר, של ההתקוממות נגד הצעות האיחוד הכפויות, עולה שההתנגדות, למרבה הצער, נבעה מהסיבות הלא-נכונות, או לפחות, מסיבות לא נעלות במיוחד. המקורות להתנגדויות היו פוליטיים, אגואיסטיים בדרך כלל, ונבעו מרצון להמשיך ולשמר את מעוזי הכוח האינסופיים הקיימים כיום. מעוזי הכוח הללו נמצאים היום בידי ראש הרשות וחבריו לקואליציה. גורלם של חברי אופוזיציה הוא רע ומר. גם החוק הקיים כיום לא מעניק להם כלים, כוח או כל יכולת אמיתית לפעול ולמלא את הצד החסר במשוואה: קואליציה  – אופוזיציה. אופוזיציות קיימות בשלטון המקומי באופן דימיוני, אם בכלל.

והנה – ההתנגדות הצליחה להביא לביטול כמעט מוחלט של האיחודים, פרט למקרים בודדים, ולדחייה של איחודים מוצעים נוספים. מענינת היא העובדה שהציבור, באופן כללי, מתאפיין במידה הולכת ופוחחת של ענין בכל הקשור לבחירות ברשויות המקומיות. שיעור ההשתתפות בבחירות ירד גם בבחירות האחרונות. שיעור ההשתתפות בבחירות הארציות, כמו במקומיות הוא נמוך ואף ממשיך לרדת ומבטא תופעה מדאיגה.כדי לסבר את האוזן: בתל אביב לקחו חלק בבחירות פחות מ-30% מבעלי זכות הבחירה ומספר זעום של כמה עשרות אלפי אנשים בלבד בחרו בראש העירייה המכהן. יש להבין, לא ניתן לנגוע בשערה משערות ראשו של ראש רשות שנבחר בבחירה ישירה לחמש שנים לפחות. אם נזכור, בהקשר זה, שלנצח ראש רשות מכהן הוא בבחינת כמעט בלתי אפשרי בישראל, הרי שמתאפשרת כאן מעין דיקטטורה ברישיון לאורך שנים רבות.

שאלה עקרונית שיש לשאול קשורה למשמעות המעשית של הצעות האיחוד. בבסיסן, מקרבות הצעות האיחוד את הרשויות שאמורות להתאחד לגודל של ערים, אפילו ערים גדולות. המשבר ברשויות המקומיות כולל בתוכו גם ערים בינוניות וגדולות כמו ירושלים ובני ברק, ערים עניות ונזקקות. נכון להיום נמצאות ערים רבות במשבר קשה, והנה, משרד הפנים, בחיפושיו אחרי אפשרויות לצמצום בהוצאות, מציע להקים עוד ערים ורשויות גדולות יותר, למרות שאין לו באמתחתו הצעה לניהול טוב יותר. מכאן, שסופן של הערים החדשות, המאוחדות, עלול להיות דומה לערים מוכות העוני הקיימות כבר היום בארץ. לא הגיוני מצד משרד הפנים לקדם הגדלה של רשויות לקראת קריסה כמעט ודאית.

היבט נוסף וחשוב הוא שבערים הבינוניות והגדולות עסוקים במקומות רבים, בימים אלה ממש, בניסיונות ליצור תחושה של קהילתיות, גם בערים הבינוניות והגדולות. יש אינספור הצעות להקמת מינהלים קהילתיים, רובעים שינוהלו עצמאית על ידי התושבים וניסיונות ומודלים נוספים שיקרבו בין הציבור לנבחריו, בין הציבור לאדמיניסטרציה שמנהלת את עניניו ונכסיו. על רקע זה, קשה להבין את השאיפה הקטגורית לאיחודים, על בסיס של חסכון כספי, במסגרות עירוניות גדולות יותר.

הניסיון של משרד הפנים, להכניס בהחלטה מינהלית, מלמעלה, קבוצות אוכלוסיה עוינות למסגרת עירונית בודאי שאינו עולה בקנה אחד עם הצרכים והרצונות של קבוצות שונות לייצג את עצמן, לתת ביטוי לייחודיותן ולדאוג לעניניהן בעצמן. למה ליצור מראש בעיה שבמקומות אחרים מנסים כבר לפתור. ספק אם הרצליה פיתוח/ ונווה עמל, למשל, מחוברות באמת. את מי מייצגת העירייה במצב כזה? האיחוד עלול, כמעט בודאות, להחליש את הייצוגיות ולפגוע בקשר ובנגישות של התושבים אל נציגי השלטון. בערים גדולות בולטת בעיית חוסר ייצוג הולם, של קבוצות שונות, כמו למשל: נשים. אחת הבעיות בהקשר זה היא שלא תמיד אלה שמשלמים פחות מקבלים את השירות ההולם. העניים יותר בדרך כלל הם גם הצרכנים הגדולים יותר של שירותי רווחה, כמובן. רשות מקומית חלשה רוצה להתאחד עם רשות חזקה כלכלית, אך לא ההיפך. השלטון המרכזי – פועל  גם הוא באופן קבוע לחזק את כוחו ולבצר את שליטתו. הניסיון לכפות את האיחוד נכשל. אלה הן חדשות טובות. קמה התנגדות ואנשים וגופים הצליחו להתארגן, רובם בזמן, כדי להתנגד.

מה מרוויחים ומה מפסידים באיחוד רשויות?

האיחוד התבצע בישובים קטנים, בשוליים, ללמדנו, שכמו בחיים – פורנוגרפיה היא שאלה של גיאוגרפיה. לנשים האיחוד, ובודאי איחוד כפוי,  הוא רע. כאמור, איחוד ישמר ויגביר את הייצוגיות הנמוכה של נשים, יעצים את המחסומים על התמודדותן ובחירתן, שכן, התקציבים הנדרשים גדלים עם גודל היישוב. הנושאים בעיר גדולה הופכים "גדולים" ונושאים נשיים קלאסיים נבלעים שוב בהמולה של הכרך הגדול. האיחוד רע גם לקבוצות מוחלשות אחרות. בפריפריה, האיחוד מחזק את החזקים והופך אותה לשוליים של השוליים. במרכז – יש פחות נזק מבחינה דמוקרטית. נווה מונוסון ויהוד התאחדו, העשירים והעניים התחברו. נבחרו שרים, ובשם הדמוקרטיה המקומית עזרו ליהוד לקבל יותר כספים מהתושבים בנווה מונוסון. האיחוד של צור יגאל – כוכב יאיר, קצת יותר שוויוני. שם אולי אחד המקומות הבודדים שהאיחוד נושא בחובו הבטחות טובות לעתיד התושבים. יחד עם זאת, בגלל ששני הישובים שווים למדי וקטנים מספיק גם לאחר האיחוד. גם הפן המסורתי והתרבותי עלולים לספוג מכה קשה מהאיחוד. ברגל גסה ניסה משרד הפנים, ואולי בתום לב ועם כוונות טובות, להכתיב כללי משחק חדשים. לשמחתי, הוא נכשל כישלון חרוץ.

אורית לביא רישפי היא דוקטורנטית לממשל מקומי במרכז הבינתחומי הרצליה