גילה קליין, יו"ר הסתדרות המורים באשדוד ומנהלת השתלמויות מורים במכללה למינהל: אני קוראת להחליף את העומדים בראש הסתדרות המורים, המונה 120,000 חברים. למרות ש-93% מתוכם הן נשים, כל הנהלת הסתדרות המורים מורכבת מגברים בלבד. זהו איגוד מקצועי חזק ונחוש ונשים הן אלו שצריכות להוביל אותו. אני קוראת לפרלמנט נשים לתמוך בי בהתמודדות על ראשות הסתדרות המורים. יחד עם זאת, זהו מאבק של איגוד מקצועי שצריך לשנות את הפוקוס שלו ולהתמקד בעובד.
פרופ' אסתר הרצוג: ממליצה לחשוף את דרכי ההתנהלות של הסתדרות המורים בפני התקשורת, ולהדגיש את הפן המגדרי של ארגוני המורים.
אתי עזריאל, חברה בקואופרטיב של המתפרה: אני עובדת במתפרה כבר שנים רבות. הסיפור של המתפרה ארוך וסבוך. המפעל ייצר חולצות למערכת הביטחון ולא הרוויח. בשנת 2000 הבעלים רצו לסגור אותו. ההסתדרות תמכה בעובדות ועודדה אותן להקים קואופרטיב שיפעיל בעצמו את המפעל והרווחים ילכו ישירות לעובדים. ההסתדרות אף נתנה מיליון שקל לעובדות כדי לעזור להן במטרה זו.
למרות השמחה הגדולה על שהמפעל לא נסגר, לאף אחת מהעובדות לא היה רקע בניהול. בן לילה הן שינו סטאטוס מפועלות לבעלות-הבית, חברות בקואופרטיב. לא קל לומר לחברותייך בעבר ליד הנול מה לעשות. היו ששילמו על כך מחיר אישי. הקואופרטיב המקורי התפצל, קמה הנהלה חדשה מספר פעמים. הלקוח היחידי היה משרד הביטחון, אבל ענף הטקסטיל הלך והצטמצם. בגלל שיקולי עלויות – הלקוחות מעדיפים לייצר בסין.
כיום, המתפרה ירדה ממחזור של 4.5 מיליון שקל למחזור של 2.5 מיליון שקל בלבד. העובדות עובדות ארבעה ימים בשבוע תמורת 2000 שקל בחודש, ללא תנאים סוציאליים. במפעל יש 42 עובדות, מתוכן שתי בדואיות מבאר-שבע, הרוב ממצפה ויש עובדות שמגיעות מירוחם ומדימונה. הן יודעות רק לתפור. אין להן עבודה אחרת בחוץ. חלק מהנשים הללו מקיימות את משפחתן רק מהמשכורת הזו. המתפרה לא יכולה לעבור לסוג תפירה אחר, כגון תפירה עבור מעצבות אופנה, מכמה סיבות, ביניהן, המתפרה לא יכולה להתפשר על המחיר שהמעצבות מוכנות לשלם. אם יורידו במחיר – ייאלצו לסגור תוך חודש. אם הייתי יודעת לפני 10 שנים את מה שאני יודעת היום – לא הייתי נכנסת לזה. מצד שני, אני לא מצטערת לרגע על הימצאותי במתפרה. אנחנו עושות הכל כדי שהעסק ימשיך לשרוד ושנשים יוכלו להמשיך לצאת מהבית ולהתפרנס ללא דמי אבטלה. אנחנו גאות לעבוד במקום הזה.
ד"ר הנרייט דהאן כלב: בשעה שההסתדרות נתנה לנשים הללו את הכסף כדי להקים את הקואופרטיב – כבר ידעו שענף הטקסטיל ימות.
ד"ר לינדה עפרוני: בשנת 2000 המשק כבר היה במשבר. הכתובת הייתה על הקיר. להתארגנות בצורת קואופרטיב אין תוחלת בשנות ה-2000. מה שמתאים לאינדיאנים בדרום אמריקה, בדרום אפריקה או אצל קבוצות אתניות במדינות עולם שלישי, בתמיכת ממשלה, לא מתאים למשק שהוא חלק מהכפר הגלובלי. לא יתכן שמישהו שמבין בכלכלה ורואה מפעלי טקסטיל גדולים מתקשים – יחשוב שקואופרטיב קטן יצליח. אולי היה סיכוי בנישה ייחודית, בהתמחות, אך בטקסטיל – לא!
בילי מוסקונה לרמן: מצפה רמון נאבקת על שרידי החמצן שלה. זהו מקום שהממשלה שלחה אליו אנשים. אולי ההסתדרות רצתה לרמוז לממשלה שיש כאן מעשה חלוצי ואי אפשר לחשוב רק על הפרטה כל הזמן.
פלורה שושן: אם המדינה הייתה עושה מהלכים בכפר הגלובלי ועושה מהלכים של תפירת דגלי ישראל ומדי צה"ל רק בארץ – המצב היה נראה אחרת.
ד"ר לינדה עפרוני: במגילת העצמאות, מדינת ישראל, כמו כל מדינה ומדינה, התחייבה לספק לאזרחיה רמת בטחון בסיסית, רמת חינוך בסיסית ורמת תעסוקה בסיסית. אבל הממשלה אומרת כיום בעצם שכל אזרח ידאג לעצמו. אנחנו רואים זאת אפילו בביטחון האזרחי, שבו הגענו בחלק מהישובים למצב של משטרות מקומיות. יש פה הנחיית-עבודה ולא רק של נערי האוצר, שהמדינה לא חייבת לדאוג לאזרחים. ולא נשמע אף קול של מחאה מצד האזרחים. זאת עקב שטיפת המוח של התקשורת.
בתקופת מדינות הרווחה בעולם, היו מהלכים של קואופרטיבים במדינות רווחה מצליחות כגון שוודיה ויפן. ישראל הצטרפה לכך רק כשמפעלים נכשלו, למשל, חרסה והמתפרה. חרסה הצליח והוא רווחי. זה לא אותו דבר להקים מפעל, כמו לקחת מפעל שהקפיטליסטים ניצלו ו"זרקו" והפועלים לקחו. לא פשוט להפוך בן-לילה מפועל למנהל. כשהמדינה נסוגה – הקואופרטיב הולך לעזאזל. בעולם יש דוגמאות של יוזמות בנישות: רקמה, שמן במרוקו, סבונים וכו'. מתברר שנשים יכולות למנף, לא כמו בידי רות דיין, שהפועלות שייצרו עבורה נשארו עניות עד היום, בעוד רות דיין מכרה לעשירות. יש דוגמאות מצליחות. אנחנו צעד אחד אחרי מדינת הרווחה. אי אפשר להכריח את מדינת ישראל לקנות כחול-לבן. אי אפשר לכופף לטייקונים את היד.
ד"ר הנרייט דהאן כלב: הכשלים ברמה הארצית וברמת המתפרה, על סמך מאמר שפרסמתי בשעתו: יזמות של קבוצות קטנות היא הדבר הבא. הבעיה היא שצריך כאן אורך נשימה. הקבוצה ביישוב לקיה מצליחה לשרוד, גם אם יש שם נשים שמנצלות נשים. יש דילמות ברמת מדינה וברמות מקומיות. לדוגמה, הפרטת בתי"ס היא דילמה ברמת מדינה, אך היא מטפטפת עד הרמה המקומית. האסטרטגיה חייבת להיות להצטרף ל"רעים". לא להתעלם מהקפיטליזם. ולכן, כשמגיעים בעלי הון עם 160 מליון שקל ורוצים להשקיע בבניית מלון – צריך לקחת את זה ללא לבטים מוסריים. הרעיון של מדינה דמוקרטית הוא שלא כולם עושים הכל. יש חלוקת תפקידים. כל אחד יגדיר לעצמו את האחריות עד לגבול מסוים. במדינה מתוקנת גם כותבים את הדברים הללו בחוקים, תקנות וכו'. אם ניכנס האחד לתחומו של השני – לא נעשה את תפקידנו נאמנה.
בעניין הכשלים: באר שבע היא עיר יצרנית בצורה יוצאת מהכלל. אם היא הייתה במרכז – היא הייתה משגשגת יותר מרעננה. אם כלכלן יבוא לבאר-שבע ויראה שיותר מ-60% מבעלי המקצועות החופשיים נוסעים יום-יום לתל-אביב הוא יוכל להבין מדוע באר-שבע תישאר לעולם פריפריה. כשבא בעל ממון ומוכן לשלם 1000$ ללילה בחדר מלון במצפה-רמון – לפחות הוא משאיר שם חלק מכספו. נכון, בעלי ההון בנו על המצוק בחסות המדינה, אך המלון עשוי לתרום לכלכלה של מצפה רמון. השינוי בתודעה יתמשך על פני שנים. כל יזמות וכל פתרון אף פעם אינם אידיאליים. הם רומנטיקה אבודה. אחרי שאנחנו מאתרים את הכשלים – נתמודד איתם מהמקום של הכרה בכשלים. לאחר מכן, נפעל להעלאת התודעה. ניתן לכל מי שיש לו נגישות למעצבי מדיניות, להפעיל הסברה ולחצים ודיונים ציבוריים. יש לעבוד על השקיפות של אינטראקציות בין הון לשלטון. למשל, לחייב בחוק לפרסם את לוח הפגישות של ראש הממשלה.
כשלים מקומיים: במאמר שכתבתי על המתפרה בשעתו, כתבתי על המעבר מפועלת למנהלת. אמנם לקחו אותן מיד לקורסים, כדי ללמוד איך משווקים, מנהלים מו"מ וכו', אך זה לא הפך את המעבר הזה לפשוט. עד עתה הגברים במפעל נתנו להן פקודות ועכשיו, האישה שהייתה עד כה ההמשך של המכונה, מגלה פתאום שהיא והמכונה היו נתונות לתפעולו של הגבר. ומכאן, בן לילה היא צריכה להיות מנהלת של הפועלות שעד אתמול היו עמיתות שלה. זהו טוויסט שלא לומדים באוניברסיטה. כמו שגם לא לומדים באקדמיה איך לזהות מניפולציה של קניין, למשל. אח"כ עליהן לנהל מו"מ עם נציג ההסתדרות ומי יקבל את הדיווידנד של המניה וכמה. כל זאת, בזמן שיש במקום מנהל מקצועי ממונה בשכר שמן ובכל זאת, תוך זמן קצר הגיעו שוב לגרעון של 1.5 מליון שקל. על המקום התנפלו כ-15 גופים שרצו לעזור וניסו להנחות את הנשים בקואופרטיב וללמד אותן. הן עמדו בעין הסערה, תחת זכוכית מגדלת. חבצלת נכנסה למקום הבלתי אפשרי של להוכיח – אנחנו נצליח. אבל לא אפשרו לה לצאת לקורסים או להדרכה. לא היו לנשים כלים כדי לדעת שהשכר המוגזם ששילמו למנהל – לא יביא רווחים.
ד"ר לינדה עפרוני: מסוכן ליצור ציפיות אצל העובדים שהופכים לקואופרטיב, כי ציפיות כאלו שאינן מתממשות עלולות להביא למשבר קשה. עדיף לומר שזהו פרויקט ניסיוני.
פלורה שושן: הקמת הקואופרטיב הייתה הצלחה. ולו רק בגלל שהיווה מועדון חברתי ומקום-עבודה כי אין עבודה אחרת ואפשר לאותן נשים לצאת לעבודה במקום לשבת בבית, לנקות ולבשל. וגם בגלל התחושה הנאיבית שההכנסה תעבור מכיסו של הקפיטליסט לידי הפועלת. אני חושבת שהעברת מיליון שקל על ידי ההסתדרות באותה עת למתפרה הייתה מטעמים אידיאליסטיים, גם אם זה עזר רק ל-10 שנים. המטרה החשובה בעיני, כראש מועצה, היא החינוך לילדי מצפה ופיתוח המקום ולכן אני משתפת ואשתף פעולה עם כל יזם שיבוא להשקיע באזור.
