במוקד דיוני כינוס זה של פרלמנט הנשים עומדת שאלת המיון והסלקציה של תלמידים במערכת החינוך בישראל. מוסדות חינוך רבים, החל בגני ילדים ובתי ספר יסודיים, וכלה במוסדות להשכלה גבוהה, מתנים קבלת תלמידים בעמידה בסף קבלה מסוים, ומפעילים שיטות שונות לצורך מיון וברירה. בדבריי, לא אתייחס להיבטים הפסיכומטריים של שיטות מיון שונות, אלא אתמקד בעיקר במשמעויות החברתיות של מיון תלמידים. ראשית, אנסה לעגן נושא זה בראייה רחבה יותר של מדיניות החינוך בישראל, ותוצאותיה החברתיות והחינוכיות.
התפיסה המריטוקרטית של החינוך
החזון החברתי שאימצו דמוקרטיות קפיטליסטיות מערביות רבות הוא זה של יצירת חברה מריטוקרטית. בניגוד לתפיסה המרקסיסטית אין זה חזון של חברה חסרת מעמדות, אלא של חברה, שבה מקומו החברתי של הפרט ייקבע לפי קריטריונים של הצטיינות, ולא לפי גורמי רקע, כמו ייחוס אבות, עדה, או מין. תפקידה של המדינה בהקשר זה כפול: הבטחת זמינותם של שירותי חינוך איכותיים, והבטחת הקצאתם השוויונית לכל. תפיסת עולם זו, הביאה במדינות רבות לחקיקת חוקי חינוך, המחייבים את המדינה לפעול להבטחת זמינותו של חינוך איכותי לכל ילדה וילד.
השוויון בהזדמנויות חינוכיות אמור להעניק לכל פרט שליטה מרבית בקביעת עתידו, ולפתוח בפניו אפשרויות קידום באמצעות ההצטיידות במשאבי השכלה איכותיים. אין ספק, שאידיאל זה קשה להגשמה, אך יש לשאוף אליו בהתמדה, לנווט לפיו את מדיניות החינוך, ולבחון כל מהלך חינוכי דרך הפריזמה של תוצאותיו החינוכיות והחברתיות: האם הוא מקרב או מרחיק אותנו מאידיאל זה? הצידוק המוסדי לקיומה של חברה, המדוברת לפי קריטריונים של הצטיינות, מותנה בקיומו של שוויון הזדמנויות חינוכיות לכל. מערכת חינוך, המקבעת ומטווה את עתידם של ילדים לפי הרקע החברתי שממנו הם באים, מייצגת אליטיזם ולא הצטיינות, והיא מתכחשת לעקרונות המריטוקרטיה. התאוצה הרבה שתפסו השקפות קפיטליסטיות-ליברליות, גם בישראל, נוטות למעט בערך השוויון, ולראות בו עקרון סוציאליסטי שעבר זמנו. אולם, שוויון הוא ערך מרכזי גם בחברות קפיטליסטיות-ליברליות.
ראשית, יש לזכור, כי הדמוקרטיה נשענת על שני אדנים מרכזיים: חירות ושוויון. דמוקרטיה שאין בה שוויון, גם החירות ריקה בה מתוכן. חירותו של חסר הבית לישון תחת הגשר אינה חירות אמיתית, כי אין לו אפשרות בחירה בין הבית לבין הרחוב, ואת המובטל מעסיקות שאלות הפרנסה והקיום, ואין לו עניין בחירויות אזרחיות. דמוקרטיה, שיש בה פערים עמוקים, נותרת במידה רבה בגדר דמוקרטיה נומינלית: משחק שמשחקות אותו הקבוצות החזקות, כאשר החלשים נותרים אדישים ומנוכרים, או שהם מתארגנים לשנות את כללי המשחק באופן אלים. לשוויון הזדמנויות חינוכיות יש חשיבות רבה גם משיקולים כלכליים קפיטליסטיים. הון אנושי הוא משאב מרכזי כיום בכל כלכלה מתקדמת. פערים חברתיים גורמים לאיבוד משאבי אנוש, כאשר ילדים מוכשרים מרבדים נמוכים אינם מקבלים הזדמנות נאותה להצטייד במשאבי השכלה איכותיים. אי-שוויון בהזדמנויות חינוכיות מביא לחוסר מיצוי של מאגרי הון אנושי המצויים בקרב שכבות חלשות. בנוסף, עלול להיות למצב זה מחיר חברתי וכלכלי כבד: ההשקעה בשירותי רווחה, אבטלה, אלימות ועוד. שוויון אינו, אפוא, ערך חסר מיושן וחסר חשיבות גם בחברות דמוקרטיות, מריטוקרטיות וקפיטליסטיות.
הקצאת משאבי השכלה בישראל
בישראל קיימים פערים גדולים באיכות החינוך בין שני בתי ספר המשרתים אוכלוסיות מבוססות ובלתי מבוססות. בניגוד לתפיסה המריטוקרטית, החפיפה בין הרקע החברתי של התלמיד לבין איכות החינוך מתחזקת ולא נחלשת. הבעיה מחריפה והולכת נוכח התנערותה של המדינה מאחריותה להקצאת שוויונות של משאבי השכלה איכותיים, ולהחלת מודלים של שוק על מערכות החינוך. המגמות של הפרטת מערכת החינוך עומדת לעתים קרובות בסתירה למדיניותה הרשמית של הממשלה ולחוקי החינוך. כך, למשל, מוקפא תקציב החינוך כבר יותר מחמש שנים, ומשרד החינוך מעודד את מנהלי בית הספר לגייס כספים ממקורות שאינם ציבוריים ("ספונסרים לסוגיהם). אזורי הרישום נפרצים, ובתי הספר אמורים להתחרות ביניהם על גיוס התלמידים. שיווק תדמית מחליף לא אחת את ההשקעה בחריש פדגוגי עמוק, שרק הוא יכול לשפר את העשייה החינוכית. מגמות אלה פוגעות ותפגענה גם במעמדן של נשים במערכת החינוך. כאשר ניהול מוסד חינוכי נתפס כעניין עסקי-כלכלי, יוצנחו לתפקידי ניהול יותר גברים (קצינים בדימוס, למשל). אם תיווצר חלוקת תפקידים בין ניהול עסקי לבין ניהול פדגוגי, יופקד הניהול הפדגוגי בידי הנשים, ושיקול הדעת המקצועי-חינוכי, שאמור להיות מרכזי במוסדות חינוך, יוכפף לשיקול הדעת העסקי. הבכורה תינתן לשיווק ולעיצוב תדמיות, ולא להשקעה פדגוגית.
איתור ומיון תלמידים
איך מתקשר כל האמור לעיל לנושא של איחוד ומיון תלמידים? ראשית, חינוך איכותי הוא מוצר נדיר. לו היו כל מוסדות החינוך ברמה אחידה מבחינת איכותם, לא היה נוצר לחץ על מוסדות מסוימים שיצא להם מוניטין. כך למשל עולה הביקוש על היצע המקומות בבתי הספר הייחודיים, במגמות לימוד יוקרתיות ובחוגים יוקרתיים באוניברסיטאות. מאחר שמדובר במוצר נדיר, יש להקצותו לפי קריטריונים הנראים על פניו אובייקטיביים, מדעיים וצודקים. לפי התפיסה המריטוקרטית, ראוי להשקיע, בראש ובראשונה, במוכשרים ביותר, כלומר: לטפח את המצוינים, ולתת להם זכות קדימה בכניסה למסגרות חינוך מבוקשות. מבחני המיון אמורים לאתר את המצוינים. יוצא, אפוא, שבמקום להעניק לכלל התלמידים מצע חינוכי איכותי ועשיר, לתת להם הזדמנות להתפתח בקצב שלהם, ולאתרם לפי הישגים בפועל, מנסה תהליך המיון לנבא ולהעריך יכולות תלמידים להצליח. איתורם של תלמידים לבתי ספר ייחודיים מתרחש, לא אחת, בארגז החול, והם נדרשים לעבור בהצלחה סדרת מבחני מיון כתנאי לקבלתם לכתה א'. אולם, כדי להגיע להישגים יוצאי דופן בתחומים שונים (כמו אומנויות ומדעים) דרושים ניסיון חיים וזמן, כדי שההצטיינות תבשיל ותתגלה. הניסיון לאתר ילדים מוכשרים בגיל כה צעיר ובכלים בלתי רלוונטיים, כמו מבחני משכל, מחטיא ילדים מוכשרים רבים בתחומי האומנויות והמדעים. לדוגמה: במיוחד קטן הסיכוי לאתר ילדים מוכשרים מרקע חברתי-כלכלי נמוך.
למיון גם הגיון כלכלי. הדעה הרווחת היא, שזול יותר לאחר בעלי פוטנציאל גבוה ולהשקיע בהם, מאשר לשפר את מערכת החינוך כולה, ולמיין תלמידים בשלב מאוחר יותר לפי הישגים בפועל. אולם, מיון תלמידים בגיל צעיר עלול להביא לתוצאה הפוכה מזו שהתכוונו לה. כלומר: לדחייה והרחקה של אותם ילדים מוכשרים שבית הספר שואף לטפח. לא ניתן להעריך בגיל צעיר את פוטנציאל הילד להגיע להישגים יוצאי דופן בבגרותו בתחומי האומנויות או המדעים. מהי העלות של החמצה זו? דומה, שעל כך שלא נתנו אנשי הכלכלה את הדעת. גם מבחני המיון לאוניברסיטאות נועדו לצפות למי מהמועמדים יש סיכוי להצליח בלימודיו. למבחני המיון (יחד עם ציוני בחינות הבגרות) יש מתאם לא רע (במונחים של מדעי ההתנהגות) עם הישגי הסטודנטים בשנה א' ללימודיהם. אולם, אנו חייבים להודות, שאיננו יודעים למיין ולנבא הצלחה. הטעם הראשון הוא, שאין אנו יודעים מה לחפש. מהן התכונות המבטיחות, שמועמד מסוים יהיה רופא טוב, פילוסוף מוצלח או חוקר טוב? מאחר שאין אנו יודעים מה עלינו לחפש, מן הסתם איננו יודעים גם למדוד את התכונות העשויות לנבא הצלחה. בנוסף, מבחני המיון אחידים לפונים לכל החוגים והפקולטות: מדעים מדויקים, מדעי הרוח, אומנויות, ועוד, כאילו אותה "סגולה טובה" שהם אמורים למדוד, מאפשרת לאמוד הצלחה עתידית בכל תחומי הדעת. מבחני המיון יצרו תעשייה, המגלגלת מיליוני שקלים בשנה, ועוסקת בהכנת מועמדים למבחנים, בחיבור המבחנים, ובהעברתם ובדיקתם. תעשייה זו הפכה לקבוצת לחץ למען המשך קיומם של המבחנים. האילוץ של פער בין היצע וביקוש מחייב לקיים תהליכי מיון וברירה.
לדעתי, הדרך המדעית ביותר והצודקת ביותר למיון תלמידים היא זו המעניקה לכל מועמד הזדמנות שווה להתקבל (לפי כללי ההסתברות הסטטיסטית). בלשון אחרת: המתקבלים ללימודים יבחרו באמצעות דגימה הסתברותית (הגרלה, בלשון עממית) מתוך כלל המועמדים. ניתן, עם זאת, לתת הסתברות גבוהה יותר לעלות במדגם לבעלי הישגים גבוהים מוכחים. דגימה כזו מבטיחה קבלתם של תלמידים בעלי יכולות וכשרונות מגוונים. צריך לעקוב אחרי התלמידים לאורך שנים כדי ללמוד על קשר אפשרי בין תכונות שונות לבין הצטיינות והצלחה בתחומים השונים.
הערה מסכמת
כותרת כינוס זה של פרלמנט הנשים היא "חינוך במבט נשי". צר לי לקבוע, שלא התגבש בארץ מבט כזה, ושלא נוצרה אג'נדה חינוכית פמיניסטית, או לובי של נשים למען שוויון הזדמנויות בחינוך. כאמהות, וכמי שמהוות רוב בקרב ציבור אנשי החינוך בארץ, צריכה להיות לנו השפעה מרכזית בעיצובה של מדיניות חינוך שונה מזו הקיימת ומתעצבת כיום. לטעמי, פמיניזם צריך לשאוף לעצב את החברה על פי כללי משחק אחרים, צודקים יותר ופחות כוחניים.
