חשיפת ה"כביסה המלוכלכת" של הקרובים ברבים היא מעשה שלא יעשה, ודאי שלא על ידי אישה, וודאי שלא בימים אלה בהם כלל החברה הפלסטינית בישראל נאבקת על לגיטימיות ושוויון. ההזדהות של נשים ערביות משכילות עם רעיון השוויון בין המינים, מפחידה את הגברים הערבים מכך שהן תדרושנה שליטה בחייהן, שתערער על הסדר החברתי. לכן, כאשר אזוהה כפמיניסטית, אואשם כמי שעלולה לשמש סוכנת של המערביות, העוינת אותי כמוסלמית, ושל הישראליות, העוינת אותי כפלסטינאית. במילים אחרות: משתפת פעולה של האויב.
כל ניסיון לדיון ביקורתי בנושא, שהוא חיובי ומטרתו תיקון מעמדן של הנשים בחברה הישראלית, הוא מורכב וממולכד, בשל המציאות החברתית-פוליטית בישראל המדכאת נשים כחלק מקולקטיב לאומי שהובס ב-48, ובשל המגמה הגלובאלית העוינת לאיסלאם, דתן של למעלה מ-80% מהנשים באוכלוסייה הפלסטינית בישראל. האם בגלל מורכבות המצב בו נמצאות הנשים הפלסטיניות בישראל עלינו להימנע מהתבוננות פנים ביקורתית כלפי החברה אליה אנחנו משתייכות? או שמא דווקא בשל מורכבות זו חובה עלינו להתבונן פנימה בעין ביקורתית, בכדי ליצור מרחב המכיל את הנשים כבנות חורין, הראויות לחיות בבטחה וכבוד בביתן הפרטי והקולקטיבי. מובן שמדובר בהתבוננות ביקורתית קשה, שכן חיציה מוכוונים, בין היתר, אל המעגל המשפחתי הקרוב והאהוב – האח, האב, הבעל והאימא, המהווים בסופו של דבר חלק ממערכת פטריארכאלית דכאנית. חשיפת הכביסה המלוכלכת של הקרובים ברבים היא מעשה שלא יעשה, ודאי שלא על ידי אישה, וודאי שלא בימים אלה בהם כלל החברה הפלסטינית בישראל נאבקת על לגיטימיות ושוויון. למרות כל זאת, אין, לדעתי, זמן יותר מתאים לדיון ביקורתי. גם במצב של מאבק קיבוצי נשים מוכות מדי יום, נשללת מהן הזכות לרכוש השכלה, בחלק מהמקרים אפילו השכלה בסיסית, (היום, כידוע, בעידן הגלובאלי, השכלה גבוהה הפכה להכרחית), שלא לדבר על כך שנשים עדיין נרצחות בשם מה שנקרא השמירה על הכבוד. אני לא רוצה למקד את הדיון בנושא כה חשוב ורגיש ולשאול כבוד של מי? ומה הם תכניו של הכבוד? ומהי משמעות תכנים אלו לחיינו כנשים וגברים בחברה? דווקא במציאות הישראלית ובהעדר אמון ב"משטרת ישראל" שתגן על נשים, ובמיוחד לא על נשים פלסטיניות ותרתיע מפני אלימות המופנית כנגדן, דיון כזה חיוני, בכדי לחפש אלטרנטיבות להגנת נשים מפני גברים אלימים, גם כאשר הם בני משפחה.
נשים פלסטיניות אינן רק מוכות אלא עדיין נרצחות. קולן של אינטלקטואלים, מנהיגים פוליטיים ואנשי דת אינו נשמע במקרים הללו, בהם הם מחויבים להשמיע את קולם. אין כאן מקום לשתיקה, בעיקר לא לנו הנשים, על אף המורכבות שתוארה בפתח דברי. כל שתיקה במצב הזה כמוה כנטילת חלק במעשה, על אחת כמה וכמה כשעסקינן בשתיקתם של מנהיגים/ומנהיגות פוליטיים ואינטלקטואלים ואנשי דת. ובכל זאת אין אנו שומעים בהקשרים אלו את הקולות הטוענים להנהגה ואף לא של משכילים ואינטלקטואלים. ולמה? האם כאן הם מגלים גם אחוות גברים?????
כיום מתקיימים, בתוך החברה הפלסטינית, שני שיחים ביחס לנשים, שיח אליטיסטי-לאומי של "בל"ד" ושיח אוניברסאלי-סוציאליסטי, שגם הוא אליטיסטי, של חד"ש. שדות שיח אלה יצרו זרמים פמיניסטיים חילוניים, ואף רדיקאליים בחלקם, שהפעילים העיקריים בהם הן נשים. שיח נוסף מקורו בתנועה האסלאמית, אשר לה אג'נדה מאוד ברורה בקשר לנשים, המכפיפה אותן, לעיקרי ההלכה והשריעה האסלאמית, ובעיקר לשיח של אל סלף, כפי שהיה נהוג בזמן האסלאם של תקופת הנביא מוחמד והח'ליפות הראשונה. שיח זה, להבדיל מקודמיו, צומח מלמטה למעלה ולהפך, ומשתתפים בו אנשים שלא מגויסים לתנועה האסלאמית (שהיא לא הומוגנית, אבל לא כאן המקום לדון בכך). הפרקטיקה אשר משמשת אותם היא הרבה יותר מתוחכמת. לשם דוגמא אביא מצב שתואר על-ידי מנהל בית ספר תיכון באחד היישובים במרכז הארץ. יום אחד יצאו תלמידי בית הספר לטיול. האוטובוסים המתינו ליד בית הספר לאיסוף התלמידים. ליד אוטובוסים אלה עמדו שני אוטובוסים נוספים של התנועה האסלאמית שהזמינו את התלמידים לנסוע איתם לאל-קודס, להתפלל באל-אקסא. להתנהגות זו השלכות חמורות יותר ביחס לתלמידות שיבחרו לנסוע לטיול מאשר ביחס לתלמידים. הדבר נובע מאותה ירושה תרבותית, שבאמצעותה מופעלת אלימות סמבולית כלפי הנשים – מי שתבחר לנסוע לטיול עם בית הספר תמוצב במקום מוסרי פחות מזו שתבחר לנסוע לאל-קודס. זו האחרונה תהנה ממעמד עדיף ומכובד יותר, אפילו בעיני עמיתיה התלמידים, שלא לדבר על היחס שתקבל מההורים וכלל החברה. זו רק, על קצה המזלג, אחת הפרקטיקות בה נוקטת התנועה האסלאמית בכדי לדכא נשים ולהכפיף אותן לאג'נדה שלהם. חשוב לציין כי עד כה נשים בכל התנועות הפוליטיות הללו זכו לייצוג שולי ביותר, בעיקר במוסדותיהן הגבוהים ובמוקדי קבלת ההחלטות שלהן. ביטוי מובהק וחריף לשוליות הנשים מתגלה בבחירות המוניציפאליות ובבחירות לכנסת. הדבר תואם את הידוע משכתוב מקומן של נשים בהיסטוריה. על אף שהן לקחו חלק במאבקי שחרור והקמת מדינות לאום חדשות, ברוב המקרים לא נהנו מזכויות אזרחיות שוות והיו צריכות להיאבק על קבלתן. הדבר נכון במיוחד בעולם הערבי, שבו נשים רבות, חרף מאבקן, עדיין רחוקות מלהגיע לשוויון זכויות מלא והכרה בהיותן בנות חורין. שיח התומך בשינוי חברתי שיתבע ייצוג נשים במוסדות אקדמיים ובכל זירה ציבורית אכן צריך להיעשות בפרלמנט נשים אבל לא רק בו. יש לנהלו בעיקר בתוך החברה הפלסטינית וצריכים לקחת בו חלק לא רק נשים, אלא גם גברים, במיוחד אינטלקטואלים ואנשי דת. יצירת מרחב לגיטימי לשיח כזה בזירה הציבורית היא הכרחית על מנת לשנות את הסדר החברתי והמבנים הממסדיים המפלים, המתקיימים בתוך החברה הפלסטינית ובחסות מוסדות המדינה.
שיעור הנשים הפלסטיניות בישראל, שרוכשות השכלה גבוהה הוא נתון מעניין. מחד, מספרן הולך וגדל, ואף עולה על זה של הגברים. כך, למשל, באוניברסיטת חיפה נשים מהוות 52% מכלל הסטודנטים הערבים לתואר ראשון. מאידך, ככל שאנו עולים ברמת התארים, מספרן של הנשים הערביות הולך ופוחת באופן משמעותי. לדעתי, הנשים הפלסטיניות שרכשו או רוכשות השכלה גבוהה חשופות יותר לאלימות, על כל גווניה: פיזית, סמויה וסימבולית, מצד הגברים. במוסדות להשכלה גבוהה הנשים נחשפות לרעיונות ליבראליים ופמיניסטיים וחלק גדול מהן מזדהה איתם. הגברים הפלסטינים מפחדים לאבד שליטה על הנשים בעקבות הזדהותן עם הערכים והנורמות הללו. אי-לכך מתהדקים ניסיונות השליטה והפיקוח על נשים משכילות מצד הגברים. ניסיונות אלה יכולים להתבטא באלימות פיזית, כפי שהעידו צעירות בדואיות אשר לא נענו לבקשת אחיהם להכין להם אוכל או לגהץ להם את הבגדים, או, לחילופין, באמצעות הרכילות, שמשמשת את הסטודנטים הערבים באקדמיה כנגד עמיתותיהן הסטודנטיות. גם בביתי שלי באים לידי ביטוי ניסיונות פיקוח שכאלה. כך, למשל, כל עמדה או התנהגות המעוררת אי-הסכמה אצל בן-זוגי תגרור מצדו אימרות כגון: "אהה נהיית פמיניסטית אני רואה!". פירושה של אמירה זו היא: "נהיית מערבית". העולם האקדמי, על כל רעיונותיו הליבראלים והפמיניסטיים, איתם נפגשות הנשים במוסדות להשכלה גבוהה, מזוהה עם העולם המערבי, אשר ממנו, כפי שאמרתי, חשים הגברים הערבים מאוימים. הדבר לא ייחודי לגברים הערבים בישראל, אלא נפוץ בכלל העולם הערבי. החוקרת פאטמה אל מרניסי, למשל, טוענת כי החברה הערבית-מוסלמית מאמינה שהגבר מסוגל להבחין בין הדברים הטובים לרעים שיש למערב להציע, ולכן הוא יכול להיות סוכן המודרניות בעוד שאישה אינה מסוגלת להבחנה כזו, ולכן, היא תישאר גם לאחר שתרכוש לה השכלה אמונה על שימור המסורת. כל חוסר ציות מצד המשכילה, במיוחד כשמקורו מתויג כמערבי, עלול להתפרש כמרידה בערכים הערביים המסכנת הן את האישה והן את החברה, ועל כן יש לנטרלו. הנשים בחברה המערבית נתפסות כמתירניות על ידי החברה הערבית. הישגיה של האישה המערבית ומידת שליטתה היחסית על חייה וגופה מהווים איום על הגברים הערבים אשר, במעשי הדיכוי שלהם, תופסים את עצמם כ"מגיני כבוד הנשים". כלומר, ההזדהות של נשים ערביות משכילות עם רעיון השוויון בין המינים, מעוררת את פחדיהם של הגברים הערבים מכך שהן תדרושנה מידת חופש ושליטה בחייהן, אשר תערער על הסדר החברתי. לכן, ברגע של מחלוקת, כאשר אזוהה כפמיניסטית, אואשם למעשה כמי שעלולה לשמש סוכנת של המערביות, העוינת אותי כמוסלמית, ושל הישראליות, העוינת אותי כפלסטינאית. במילים אחרות: משתפת פעולה של האויב. כך, למעשה, מוצאת עצמה האישה המשכילה לכודה בתוך מערכת יחסי כוחות מורכבים וסבוכים.
במחקרי הקודם, בנושא צמיחת מנהיגות של צעירות בדואיות, ראיינתי אחת עשרה נשים שהצליחו לפרוץ את גבולות השבט ולהגיע למוסדות להשכלה גבוהה. כולן, ללא יוצא מן הכלל, הצביעו על כך שהקשיים הגדולים ביותר שהיו צריכות להתמודד איתם היו בבית. סחר ח'ליפה הסופרת הפלסטינית מתארת בספרה (באב אל סאחה) סיטואציה בה סמר, חוקרת צעירה משכם, נתקעת בשדה המחקר כאשר הצבא הכריז על עוצר על העיר. מצב זה מונע ממנה לחזור הביתה ומאלץ אותה ללון בשדה המחקר עד סיום העוצר. כשהיא חוזרת תשושה לביתה היא נתקלת בצעקות אימה, איפה היית, מה יגידו עלינו אנשים? מה יגידו אחיך? מרוב עייפות סמר נרדמת תוך כדי שהיא מקשיבה לצעקותיה של אימה.
وأفاقت على يد تهزها وأصوات صياح ثم اللطم:
وين كنت؟
وأمها تشده للخلف وتصيح:
كانت في مهمه اتركها.
أيَة مهمّة؟!
وأخذ يلطمها دون وعي, على وجهها, وعلى رأسها, على ظهرها.
وكان ينفخ ويتنفخ:
-يا بنت العرص, والله لاأشرب من دمّك.
لم تصرخ, لم تبك, لم تفتح فمها بكلمه, ولم تقاوم. حين ضربها الجند قاومت ورفعت يدها بالخشبة وبأيّ شيء يصلح للقذف. (سحر خليفة, 1990 باب الساحة, دار ألاداب بيروت)
("היא התעוררה תוך כדי ניעור וחבטות, לקול הצרחות, איפה היית?
אימה אחזה את אחיה, סחבה אותו אחורנית ואמרה לו לעזוב אותה.
למרות זאת הוא המשיך לחבוט בפניה, בראשה ועל גבה, תוך שהוא מתנשף וצועק יא בנת אלערס, ואללה שלתות מדמך.
היא לא פצתה פה".)
סמר מעידה שכאשר היכוהה החיילים הישראלים, הכובשים, היא התנגדה והרימה עץ שהיה מונח לידה על מנת להתגונן ולהכות בהם. בפעם שאחיה הכה בה סמר השפילה את מבטה ואת גופה ושתקה, דבר המצביע על עוצמת הכאב. אותה סופרת משכם, סחר ח'ליפה, בספר אחר בשם: לם נעוד ג'וארי לכום, "אנחנו לא עוד שפחותיכם", מציגה את הפתרון לתחושת ההשפלה והדיכוי באמצעות דמותה של אישה הרודפת אחר ידע, אשר טוענת " سأقراْ كل ما كتبه مورافيا وسأحفظ تعاليم فرويد عن ظهر قلب, سأدهشهم بما أعرفه عن الحياه وعنهم سأصبح قوية..قوية" ("אני אקרא כל מה שכתב מוראביא, אשנן את כל משנתו של פרויד ואפליא אתכם בידע שלי אודות החיים ועליהם ואהיה חזקה חזקה").
אין שום ספק שידע זה כוח וכי נשים צריכות לדעת, אבל דווקא בכדי שידע יהיה כוח משמעותי לחייהן של הנשים וישמש כמנוף לקדמה ספק אם די בשינון משנתם של פרויד ומוראביא (ולא בשל היותם ידועים בגישותיהם השוביניסטיות). יש לוודא שהידע שהנשים הפלסטיניות בישראל רוכשות הוא רלוונטי למציאות התרבותית והחברתית של חייהן. יש להישיר מבט כנגד בעל היד המכה, ו/ או הרוצחת, ולא להשפילו, יש לעצור בעדו מתוך החברה. זו אחריותם של המנהיגים הפוליטיים והדתיים, גברים כנשים, הן כלפי האישה והן כלפי החברה השואפת בכנות לצדק ושוויון.
