אמונה ביכולת שחקן/ית היא אחד מהגורמים החשובים ביותר בהצלחתו/ה. הטניס פיתח את כישורי החיים שלי, יכולות התמודדות, עבודת צוות, קבלת החלטות, עצמאות. הוא פיתח בי חשיבה חיובית, התמדה, קבלת סמכויות, התמודדות עם תסכול ועוד. המאמן אמר: "הבנים יכולים שיהיו להם חברות והבנות לא!" ומאמן אחר, שהערצתי, ניצל אותי ולאחר ערב טראומתי הוא התנהג כלפי בצורה קשה ופוגעת. כאישה יחידה בין 14 מנהלים גברים, אני מרגישה שאני צריכה להיות יותר אסרטיבית. ראיית הדברים שלי היא יותר אמוציונאלית ורגישה. הספורט בכלל וטניס בפרט פתח בפני אפשרויות רבות בחיים, תהילה, לימודים, קרירה ועצמאות. הוא עזר לי להתגבר על משברים ואת הכוח לחיות על פי עקרונותיי.

אני אם חד-הורית לשני ילדים בני 19 ו 16. התחלתי לשחק טניס בגיל 12 במרכז לטניס בישראל רמת השרון. בהיותי צעירה התגלה בי כשרון ספורטיבי מפותח. אבי, שמאוד רצה בן, שמח ואמר "קיבלתי את הבן שחלמתי". כלומר כבר אז הסקתי שספורטאית ונשיות סותרים זה את זה. נקלטתי ע"י מאמן  שהאמין ביכולות שבי והבין שיש לו משהו מיוחד ביד. התחלתי להתאמן על בסיס יום יומי. כבר בתחילת אימוני מאמני קבע שאהיה אלופת ישראל! וכך הכניס אותי למשבצת הזו, שהתבררה כנבואה שהגשימה את עצמה. כיום, בהיותי מנהלת, אני מעבירה לצוות מאמני שאמונה ביכולת שחקן היא אחד מהגורמים החשובים ביותר בהצלחת השחקן. גם אם אין בשחקן את היכולת, האמונה בו גורמת לו למוטיבציה אדירה, שמאפשרת לו להתעלות לגבהים.

בשנותי הראשונות  בביה"ס היסודי הייתי מאוד פופולרית, טום בוי, מלכת הכיתה, כולם עשו מה שביקשתי… המעבר לחטיבת הבינים היה קשה עבורי. בעוד שאר הילדות מתאפרות, לובשות חצאיות "ומוצאות חן בעיני הבנים", על פי הנורמות המקובלות, אני הפכתי ליוצאת דופן, הייתי לבושה במכנסים ובגדי ספורט, דבר שהיה לא פופולרי ולא מקובל. הזמנות למסיבות ובילויים של הכיתה הלכו והתמעטו. הייתי צריכה ללכת לישון מוקדם להתכונן למשחקי ליגה או תחרויות בסופ"ש. כך מצאתי את עצמי מילדה מקובלת ביותר בכיתה לילדה סגורה, ביישנית, המבלה בהפסקות שעות רבות בכיתה, במקום בחצר ביה"ס. זכורים לי מקרים בהם מאמני אמר לילדי הקבוצה: הבנים יכולים שיהיו להם חברות והבנות לא! למה? לא בדיוק הבנתי. כאשר חלק מההערות ששמעתי היו: "אין לה חבר היא תהיה לסבית". בגיל ההתבגרות מעולם לא דיברו איתי על השינויים שחלים בגוף וכל ההתפתחות הייתה די זרה ולא נוחה. אמנם איבדתי את בטחוני העצמי במסגרת הכיתה, אך מצד שני מאוד אהבתי את אימוני הטניס, את העבודה הקשה, השאיפה למצוינות, התחרויות עם כל האדרנלין. שם ערכי העצמי הלך והתעצם, שם בניתי את צורת החשיבה החיובית שלי, הבנתי מהי התמדה, קבלת סמכות, עמידה בזמנים, שיתוף פעולה, התמודדות עם תסכול. זה היה המקום שבו הרגשתי מלכת העולם. בעיתונים כתבו עלי, היה מגיע קהל רב לתחרויות, צולמתי לפרסומות וזה היה פיצוי לחיי החברה שאיבדתי.

בשנת 1982 בגיל 16 זכיתי באליפות ישראל בשש קטגוריות שונות (זוגות, יחידים נוער, יחידים נשים, זוגות מעורבים… וספורטאית השנה). כולם התענינו בי: "מה עשית? ניצחת? למי הפסדת?". כל התקשורת הבין אישית עם הסובבים אותי סבבה סביב הספורט. עם השנים הבנתי שזה קצת פגע ביכולות הסוציאליות שלי. ההתעסקות סביבי הפכה למקום מאוד לא נוח. היה לי מאוד קשה לדבר כי הייתי רגילה שפונים אלי תמיד בנושא טניס. מהמקום בו אני נמצאת היום אני מבינה שהטניס פיתח, בדרך עקיפה, את כישורי החיים שלי, ולאחר מכן עזר לי להתגבר על הפן הזה באישיותי. למדתי ליצור שיחה עם אנשים, להתעניין, לשאול שאלות, לעורר סקרנות… בנוסף הרגשתי שהטניס אפשר לי יכולות התמודדות, אינטראקציה עם הסובבים, עבודת צוות, קבלת החלטות,  עצמאות וכולי. לאחר מכן, עברתי אירוע מאד קשה עם מאמני. בזמן נסיעה לחול עצרנו לעצירת בינים ומאמני הזמין חדר אחד. לא הבנתי מדוע עשה כך אך הרגשתי מאוד שווה ומיוחדת. "וואו, אני ומאמני לבד…". מסתבר שהוא פשוט ניצל אותי ואני, בתמימותי, הערצתי אותו. לאחר אותו ערב, במשך ארבעה ימים, מאמני התנהג כלפי בצורה קשה ופוגעת. הוא התעלם ממני, לא דיבר איתי וכן, בזמן האימונים, בעודו עובר משחקן לשחקן התעלם ממני לגמרי והיה מדלג עלי. לא מספיק שחוויתי טראומה באותו לילה. הכאב הנפשי שהתלווה, בימים לאחר מכן, היה גדול הרבה יותר. בהמשך, הפכתי לשחקנית נבחרת ישראל וגביע הפדרציה וייצגתי את ישראל בחמש שנים הבאות.

התגייסתי לצה"ל כספורטאית מצטיינת במשרה פקידותית מאתגרת. קיבלתי מלגת לימודים בארה"ב באוניברסיטת U.S.I.U ושיחקתי ב- division oneבקטגוריה הגבוהה ביותר, בה זכיתי בתואר MOST VALUABLE PLAYER  ו-MOST IMPROVE PLAYER. מאמני היה דמות מאוד חיובית, שהאמין בי ללא סייגים. בזכותו שוב התחזק ביטחוני העצמי. סיימתי את לימודי התואר הראשון בחינוך גופני בהצטיינות. תקופת הלימודים הייתה אחת הטובות בחיי. כשחזרתי לארץ התחלתי לאמן במרכז לטניס בישראל ברמת השרון, במקום שבו גדלתי. לאחר מכן ניהלתי את ביה"ס לטניס בקנטרי ברמת השרון במשך 11 שנים ואח"כ קיבלתי לידי את ניהול המרכז לטניס בישראל יפו.

היום אני בעלת תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטתHERIOT WATT   בסקוטלנד. כמנהלת אישה מתוך 14 מנהלים גברים, אני מרגישה שאני צריכה להיות יותר אסרטיבית ועומדת על דעתי. גם כשאני רוצה לדבר לא תמיד שומעים אותי, במיוחד כאשר הישיבות נהיות סוערות. פעמים רבות אני מרגישה שצורת החשיבה וראיית הדברים שלי היא יותר אמוציונאלית ועם רגישות גבוהה יותר משל שאר המנהלים. כל מה שחוויתי כטניסאית צעירה וכאדם בוגר הקנה לי את היכולת להבין את תחום הטניס מכל ההיבטים: כשחקנית, כמאמנת וכמנהלת. הבנתי שחשוב להיות קשובה לשחקן החלש, להבין את הכוח שיש למישהו בוגר, במילים שהוא אומר ובפעולות שהוא נוקט אל מול השחקנים. זהו כוח שיכול להיות חיובי ולבנות או כוח שלילי שיכול להרוס. הספורט בכלל וטניס בפרט פתח בפני אפשרויות רבות בחיים, תהילה, פרסום, לימודים, קרירה ועצמאות. הוא עזר לי להתגבר על משברים שעברתי בחיי, נתן לי את הכוח לחיות את חיי על פי עקרונותיי ולהביא שני ילדים לעולם כאם חד-הורית מבחירה וכפורצת דרך בתחילת שנות ה-90.

רקפת בנימיני  היא אלופת ישראל בטניס בעבר, מנהלת המרכז לטניס בישראל יפו