התקשורת מתעלמת מניסיונות הידברות ומעשייה המכוונים ליצירת בסיס לחיים משותפים, ומעדיפה להבליט אירועים קשים ולהעמיק את זרעי הפחד והפירוד – כך למדה על בשרה איבתיסאם מחאמיד, אשר בעיצומם של ימי 'אוקטובר השחור' יזמה, ביחד עם חברתה, יעל אגמון, צעדת שלום משותפת לערבים ויהודים
כשלוש מאות נשים מגיעות כיום למפגשי עמותת 'שלום מתחיל בפנים' שהקמתי ביחד עם שתיים מחברותיי. לכל אחד מהמפגשים שלנו מגיעים כשלוש מאות ערבים ויהודים (חילוניים ודתיים), המנסים ליצור הידברות במגמה לגבור על הפחדים, חוסר האמון, הדעות הקדומות וחוסר ההיכרות המפרידים בינינו. קיימנו את המפגשים שלנו עד שהגיע 'אוקטובר השחור', אותו חודש, שקשה לערבים במדינה לקלוט מה קרה בו.
ההפגנות שאירעו באחד באוקטובר 2000 הפכו למהומות, להתנגשות אלימה בין המפגינים למשטרה. 13 צעירים נהרגו בנצרת, שני צעירים נהרגו באום אל פחם. במהלך תשעה ימים נפצעו 131 צעירים ערבים. צעירים ערבים רבים הושמו בבית הסוהר.
באחד באוקטובר, בשעות בהן קרו הדברים, עמדתי במטבח שבביתי והכנתי ארוחת חג לחברים שלנו מקיבוץ שדות ים. החברים שלנו גברו על הקשיים שבדרך, והגיעו אלינו. חגגנו ביחד, בביתנו, את ראש
השנה. שלוש שעות של התפרעות הספיקו כדי שיוטל חרם כלכלי על פרדיס.
מה נותר מיחסי השכנות הטובה באזור? שכנים מצוידים בנשק?
לא חבל שעוסקים בהצטיידות בנשק במקום לנסות לפתור את בעיית השנאה?
שאלתי שאלה זו את חברתי מזכרון יעקב, יעל אגמון, וביחד החלטנו לעשות מעשה. יצאנו לצעוד למען השלום. התחלנו ללכת בראש הנקרה והגענו, אחרי תשעה ימים, לירושלים. על הבגדים שלנו כתבנו מלפנים ומאחור: כולנו ביחד. מי שרוצה להפסיק את גל האלימות ולהפוך אותו לגל של שלום, שיצטרף אלינו.
הצעדה שלנו עברה במקומות רבים במדינה. ניסינו לעניין את התקשורת. חשבנו, שהיא תרצה לדווח על זווית חדשה, על יהודים וערבים הרוצים להיות ביחד. אולם, התקשורת לא גילתה עניין. שמענו רדיו, קראנו עיתון, והופתענו.
אחרי תשעה ימי צעדה חזרנו לפרדיס, והחלטנו להקים אוהל הידברות. הזמנו אלינו את שרת הקליטה, יולי תמיר, את חבר הכנסת, עסאם מחול מחד"ש, את מנהל ומנהלת המרכז היהודי-ערבי בגבעת חביבה, מנהלים, מחנכים וצעירים מפרדיס, מעגן מיכאל וזכרון יעקב.
למחרת הזמנו את ראשי הרשויות של היישובים השכנים כמו חדרה זכרון יעקב ואת מזכירי הקיבוצים. קיווינו, שאולי עכשיו יכתבו עלינו בידיעות אחרונות', אבל שם העדיפו לכתוב שכל אנשי חוף הכרמל מצוידים בנשק.
שמענו ברדיו בעברית שירו בחיל גולני ברגלו. הם לא אמרו את האמת – צעיר מפרדיס, מתנדב בצה"ל, פלט כדור ופצע את עצמו בטעות. אחרי שצלצלנו למשטרה הפסיקו לשדר את ההודעה, אבל לא תקנו אותה. לא הבנו למה התקשורת הייתה אלימה בתקופה ההיא במקום שתעודד ותנסה לקרב לבבות ולמחוק דעות קדומות.
אני, ועוד הרבה כמוני, מאמינים, שיום אחד תזרח השמש על המדינה שלנו, ואנו – ערבים ויהודים נהיה אזרחים שווים, נחיה ביחד עם הרבה אהבה ונעבוד ביחד למען הזכויות של כולנו, בלי אפליות. לנו הנשים החזקות, המנהיגות, יש הרבה עבודה לעשות.
