ממשלות ישראל האחרונות מנהלות את המדינה ממשבר למשבר, באופן תגובתי, שלא לומר פסיבי. זוהי התנהלות ההולמת סביבות של פעולה (סביבות טקטיות), הגם שבסביבות אלו הן בעייתיות בלשון המעטה. ההחלטה האסטרטגית האחרונה שקיבל ראש ממשלה ישראלי היתה תכנית ההתנתקות, הגם שהפוטנציאל המדיני שנוצר בעקבותיה, דעך בד בבד עם דעיכתו של אריאל שרון. באומרי אסטרטגיה, כוונתי לזיהוי מגמות מתהוות (תרבותיות, פוליטיות, כלכליות, חברתיות, אקולוגיות וכו’), המגלמות בתוכן פוטנציאל לשינוי מציאות. מימוש הפוטנציאל משמעו מיצוי המגמות הללו משהבשילו לכדי מציאות טובה יותר עבורנו. ברוב המקרים, נוצר מתח בין שתי מגמות או יותר, אותו צריכה ההנהגה המדינית לאזן. המשחק בין המתחים הללו הוא שיוצר קוים שונים של מדיניות, או במלים אחרות, מעצב מציאות. זוהי גישה פרו-אקטיבית, שמה שמזין אותה הוא החזון אותו התוותה ההנהגה המדינית, גם אם יכולה היתה לתאר את המתווה שלו בקווים מופשטים בלבד. תפקידן של זרועות-הביצוע של המדינה לממש את החזון הזה בכלים השונים הנתונים לרשותן.
זרוע הביצוע העיקרית במדינת ישראל היא צה"ל, הכפוף לארגון הגדול ביותר במדינה, משרד הביטחון, שגם אחראי על נתח התקציב הגדול ביותר. מקומן של הנשים בסביבה זו הוא זניח וזניחות זו זולגת גם לסביבה הפוליטית-מדינית. היות הנשים נפקדות מהסביבה המדינית אינו ייחודי למדינת ישראל ואינו ייחודי לעידן הנוכחי. הסיבה העיקרית לכך (הגם שיש בכך טאוטולוגיה) היא שההיסטוריה האנושית מאופיינת בעימותים מזויינים הרבה יותר משלומנות וככזו, שחקניה הראשיים הם הגברים. חנה נווה מציינת שהתנ"ך נותן משקל רב יותר למלחמות ישראל ולגיבורים/גברים, לשופטים, לנביאים ולמצביאים. התקופה שבין לבין, בה באות גם הנשים לידי ביטוי, היא תקופת ה"ותשקוט" וזמנה העתי סמלי בלבד (ארבעים שנה). בסביבה של לחימה, נשים הן נטל. ואם נזכרות נשים בהקשרי לחימה, הרי שדימוייו נע על ציר הזונה-מכשפה (זונות מרגלות, זונות מתנקשות, בעלות אוב…). נשים קיבלו במובנים רבים את הדיכוטומיה המסורתית הזו של גברים/מלחמה ונשים/שלום ובכך הנציחו את נחיתות השיח האסטרטגי, משום שמלחמה ושלום הינם אפיקי עשייה משלימים ולא בלבדיים. גם בפוליטיקה הישראלית משחקות יותר ’נשים בשחור’, ’ארבע אמהות’ ו'קואליציית נשים לשלום’, אך אין נשים ב’מועצה לשלום ובטחון’ או ב’חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי’. הקריאה הפמיניסטית של פתיחת כל התפקידים בצה"ל לחיילות כחלק מתפישה אזרחית רחבה יותר של שוויון זכויות וחובות, עברנו לקריאה פמיניסטית לביטול שירות הנשים בצה"ל על שום המגבלות שבו.
על הדיכוטומיה הזו אבד הכלח מאחר ושלוש מגמות מתהוות משנות את פני המלחמה באזור:
ראשית, המעבר ממלחמות סימטריות (מאבק בין צבאות סדירים תעשייתיים של מדינות הפועלות על פי הסדר המערבי) למלחמות א-סימטריות (מאבק בין מדינות לישויות ’אחרות’ שקוראות תגר על כללי-המשחק הללו) גרר טשטוש של גבולות והגדרות – בין רגיעה לחירום, בין חזית לעורף, בין לוחמים לחפים מפשע, בין לגיטימי ללא לגיטימי, בין גרעין לצרכי מלחמה לבין גרעין לצרכי שלום.
שנית, טכנולוגיה מתקדמת מאפשרת כיום לאמץ יותר מוח ופחות כוח על מנת להכריע את היריב; שלישית, הסכמים מדיניים עליהם חתמה ישראל ערערו את תפישת הביטחון המסורתית (הבאה לשינוי גאו-אסטרטגי באמצעות הפעלת כוח, הלאמה חברתית…) והכניסו שחקנים נוספים לזירה המהווים שיקול בקביעת מדיניות ישראלית.
מכאן, שגם לחלוקת התפקידים הזו בה היתה נוחיות מסוימת לשני הצדדים (גברים אחראים למלחמה/מוות, נשים אחראים לשלום/לייצור חיים), בא הסוף. על הנשים הישראליות להפשיל שרוולים ולהתלכלך בדם המלחמה ובבוץ הפוליטי, כדי שנוכל לייצר יותר תקופות של שלום ופחות תקופות של מלחמה. ואם נגזרה עלינו מלחמה, כיצד לכלכלה ביותר תבונה ובפחות אובדן ומחסור.
אז במה עלינו לבחור? מה הבחירות האסטרטגיות שעלינו לעשות כדי ליצור את הפוטנציאל לאורך זמן לשקט אזורי ולשקט פנימי? כיצד יוצרים את האווירה החיובית שתאפשר לכוחות השלומניים לבוא לידי ביטוי? שתאפשר לנשים לבוא לידי ביטוי?
עלינו להשתית את הקיום הישראלי על שלושה עקרונות – חירות, רעות וסובלנות.
עלינו ליישם גישה מערכתית ובינתחומית לעיצוב, תכנון ויישום של מדיניות, כזו המביאה בחשבון את צרכיה של כלל האוכלוסייה ומקשיבה לקולן של כל האוכלוסיות.
עלינו ליצור לנשים הזדמנות לפעולה בכל אפיקי החיים על בסיס משוואת זכויות/חובות אזרחיות, בין היתר באמצעות החלת חינוך חובה מגיל אפס ויום לימודים ארוך מחד, ויישום חוק שירות לאומי חובה לכלל האוכלוסייה.
עלינו ליצור תפישת בטחון מחודשת על בסיס הגדרה אחרת של היחסים בין בטחון פנים וחוץ, היחסים בין זרועות הביטחון השונות, ומקומה של ההתיישבות בייצור בטחון. עלינו להרחיב את גבולות המושג ’בטחון’ ולהחילו באותה מידה של חשיבות על כל תחומי החיים: בטיחות לסביבה, בטיחות בציבור ובדרכים, בטחון בקהילה ובמשפחה, לזקנים, לנשים ולילדים.
עלינו ליצור סביבות אחרות של הידברות ועשייה בינינו לבין שכנינו הערבים על בסיס האקולוגיה המשותפת עליה יש להגן, כאפיק בונה אמון לשותפויות נוספות.
עלינו להיות מוכנות להשתנות על מנת להביא לשינוי.
