הקדמה
בשנות השבעים קיימנו בתנועה הפמיניסטית דיון אם למסד את הזנות, או לראות בה ניצול של נשים. נשמעו דעות לכאן ולכאן, אך לבסוף שכנעתי את חברותיי לצדד בעמדה הרואה בזנות תוצר פטריארכלי וכלי לדיכוי נשים.
בשנת 1987 נתבקשתי לכתוב על מצב הזנות בישראל. כתבתי דו"ח קצר, שעיקרו ראיון עם אשה בשם ציפי, שעבדה בזנות בתל-ברוך. הדו"ח התפרסם בספר שתמך בזכויות של זונות ובהתארגנותן. מחברת האנתולוגיה, גייל פיטרסון, טענה שזנות אינה בחירה, אלא תוצאה של החלטה, הנעשית בהקשר למצב עניינים מורכב. באותה התקופה, מסיבות פמיניסטיות של סולידריות של נשים, עמדה לפני המטרה ליצור קשר עם נשים העובדות בזנות. בשנת 1991 הצטרפתי לאשה שהקימה קבוצת עזרה עצמית לנשים העובדות בזנות, והקמנו ארגון, שמטרתו לסייע לנשים העובדות בזנות. הדברים הבאים מבטאים את עמדתי העקרונית – התנגדות לזנות – אך גם התנגדות להדרה חברתית של נשים העוסקות בזנות, המנציחה את הסטיגמה ואת הניצול, ועקב כך פעילותי כבעלת ברית לנשים העוסקות בזנות.
הזנות כתופעה
יש להבחין בין שתי רמות של דיון: האחת – דיון בזנות כתופעה, והשנייה – דיון בפרקטיקות של הזנות. כלומר, בדרכים בהן הזנות מתממשת ומתבצעת בפועל.
לגבי הזנות כמושג, כתופעה, אפשר להבחין בשתי גישות מנוגדות: האחת רואה בזנות הכרח, הנובע מטבע המיניות האנושית. לפי גישה זו, לגברים יש צרכים מיניים טבעיים. המסגרות הלגיטימיות בהן ניתן לממש אותם, כמו נישואים, לא תמיד מתאימות, או בכלל אפשריות, והזנות ממלאת חוסר הזה. גברים עושים סחר-מכר: הם מקבלים מה שנקרא היום 'שירותי מין' מזונות, ובתמורה משלמים להן כסף, וכולם מרוצים. הגבר קיבל את שלו, והזונה הרוויחה את לחמה. גישה זו מתקבלת, בדרך כלל, כמתקדמת, ליברלית, ומתאימה לעולם המודרני-קפיטליסטי-דמוקרטי. גישה זו מסתמכת גם על רצף היסטורי – מסורת בת אלפי שנים שבה מתקיימת זנות, ולכן היא מכונה "המקצוע העתיק ביותר בעולם", וגם על תפוצה אוניברסלית של זנות, כמצב הקיים בכל רחבי העולם, כמעט בכל תרבות וחברה ידועים.
הגישה השנייה לגבי זנות כתופעה דוחה את ההסבר הביולוגי, ורואה אותה כתוצר היסטורי בלבד, שנוצר בנסיבות תרבותיות וחברתיות מסוימות, ושאיננה הכרחית לחברה האנושית. לפי גישה זו, זנות איננה תוצר חברתי של מיניות. ראשית, אפשר לשאול מדוע דווקא המיניות הגברית היא הצורכת, ולאו דווקא המיניות הנשית? נכון, שיש פה ושם תופעות של ג'יגולו, אבל זוהי תופעה זניחה. הדפוס של זנות היא שהגבר צריך והאשה מספקת, ולא להפך, וגם לא שהגבר והאשה צורכים ומספקים שירותי מין במידה שווה.
אם כך, אפשר לומר, שזהו טבע המיניות הגברית, השונה מטבע המיניות הנשית. ואכן, יש תיאוריות אבולוציוניות וביו-סוציולוגיות המסבירות, שהגבר שואף לפזר את הזרע שלו ככל האפשר יותר, כדי להבטיח מספר רב של צאצאים, ולעומת זאת הנקבה, שמספר הלידות שלה מוגבל, מחפשת את הזכר האיכותי שממנו ייוולדו לה צאצאים בריאים, ובחברה האנושית גם את הונו שצריך להבטיח לה הגנה וביטחון בשעת ההריון וכשהצאצאים קטנים. תיאוריה זו אינה עומדת במבחן המציאות אצל בני האדם. ראשית, מספר לא קטן של אבות מתעללים בילדיהם וילדותיהם, ויש בעלים המכים את נשותיהם, במיוחד כשהן בהריון, ולעתים קרובות גורמים אצלן להפלה. שנית, באותה המידה אפשר לומר, שגם אונס הוא אמצעי לפיזור הזרע, ויש חוקרים המאמינים בכך. אם כן אפשר לשאול מדוע הם אונסים ותוקפים מינית ילדות קטנות, שברור שאינן יכולות ללדת, וגם נשים קשישות מעבר להפסקת הווסת? ומדוע תקיפות מיניות רבות נעשות ללא חדירה לווגינה אלא בדרכים אחרות, וגם כשיש חדירה לעתים זה לא באמצעות אבר המין, או שאין שפיכה משום שהוא אימפוטנט, ובכל זאת תוקף מינית?
בעצם, הגישה השנייה מעמידה זנות כתופעה תרבותית-חברתית, ממש כמו מכוניות, בורסה, או שימוש בכסף. כלומר, הזנות איננה פועל יוצא ממה שמוגדר מיניות גברית. מה שנחשב מיניות גברית ואני מדגישה את 'מה שנחשב', משום שהמיניות הגברית המוכרת לנו היום גם היא תוצר תרבותי היא אופן, ערוץ, דרכו הזנות מתבצעת.
הזנות כתוצר הפטריארכיה
אם כך, מה המקור של המוסד רב השנים הזה ששרד כל כך הרבה תקופות, ומתקיים בכל כך הרבה תרבויות? המקור הוא אותו מקור המאפשר דיכוי של נשים המתקיים זה אלפי שנים ברוב התרבויות המוכרות לנו. זה נאמר מתוך אמונה, שדיכוי של נשים איננו עניין 'טבעי' לחברה האנושית. כפי שגברים רבים וגם נשים טוענים גם היום. המקור הזה הוא השתלטות הסדר החברתי והתרבותי שנקרא פטריארכיה, והמתבסס על עקרון מרכזי אחד: הגבר עליון על האישה. הגבר הוא ה'בן-אדם' הנורמטיבי, והאשה היא הסטייה מנורמה זו. ועוד אפיונים כאלה. עיקרון זה מצדיק מראש כל התנהגות של גברים שמטרתה לקבל שירותים מנשים, ביניהם שירותי הולדת צאצאים וגידולם, שירותי ניקיון, שירותי תזונה, ושירותי זונה. שירותים אלה מספקים, כביכול, צרכים אמיתיים. למעשה, בהקשר של תרבות פטריארכלית, הם מספקים אישור מתמיד לאמונה בעליונות הגברית הבלעדית (במובן האיכותי, ולכן לא ניתנת להשגה על ידי נשים) ובזכותם הבלתי מעורערת לעצב ולקבוע איך ייראו חיים של נשים, תוך פיקוח ושליטה עליהן כמובן מאליו. מכאן, שזנות היא פונקציה פוליטית במערכת הפוליטית המכונה פטריארכיה.
כדי לקיים את המצב הפוליטי הזה לא מספיק להסתמך על עיקרון מופשט, כביכול 'אובייקטיבי'. אמונה בעיקרון זה צריכה להיות מלווה ברגש מתאים שיצדיק אותה, והרגש הזה הוא שנאה. הממסד הפטריארכלי הקים מערכות שלמות שמטרתן להפיץ שנאה כנגד נשים. מערכות אלה מוסוות, לעתים קרובות, בצורה מתוחכמת, המציגה אותן כהיפוך של שנאה, דהיינו, אהבה. כך, למשל, מדברים על מיניות גברית שבמשטר פטריארכלי פירושה התנהגות של כיבוש בתור 'עשיית אהבה'. מפתחים תעשיית ענק שכל כולה שנאת נשים. הכוונה לתעשיית הפורנוגרפיה, המסיתה בפועל לאלימות נגד נשים. למרות שכולנו חושבות שאנו יודעות מה זה מין, הרשו לי להטיל ספק באמצעות כמה שאלות, כמו: האם 'מין' זה הבעת חיבה? ואם כן, מה ההבדל בינו לבין הבעת חיבה, שאינה כוללת את הפרקטיקה החברתית המכונה 'מין'? לא במקרה פירוש השם פורנוגרפיה הוא כתיבה של חיי זונות. הזנות היא הגשמת הפורנוגרפיה, מימוש השנאה נגד נשים. כל גבר המשתמש בזנות מבטא – גם בלי שיהיה מודע לכך – שנאת נשים. לכן, אלה היוצרים ומפיצים פורנוגרפיה מבצעים פשע של שנאה. ואלה המשתמשים בנשים במסגרת של זנות – בין כלקוחות, סרסורים, סוחרי-נשים ועוזריהם מבצעים פשע של שנאה.
צביעות חברתית
ועוד לא דיברנו על נשים העוסקות/מועסקות/מתפקדות בתעשיית הזנות בתור זונות. היכן הן כאן, על הבמה? הן לא כאן, כי יש סטיגמה. האם הלגיטימציה לזנות הסיר את הסטיגמה מהזונה, ובמידה מסוימת גם מאלה שמבצעים את פשע השנאה כלפיה? אינני חושבת. נראה לי שפשוט ניתן אישור רשמי לסטיגמה. הסטיגמה שפירושה שיש נשים 'טובות', ויש נשים 'רעות'. הסטיגמה הפועלת כחרב מונפת מעל לראשה של כל אשה – כאן באולם, ובחוץ, בעולם הרחב. שהרי כמעט אין אחת מאתנו שלא שמעה, לפחות פעם אחת בחייה, ממישהו המכנה אותה 'זונה', או שהתנהגה באופן מסוים רק משום שפחדה שיכנו אותה 'זונה' (למשל, נמנעה מללבוש בגדים מסוימים, וכיוצ"ב).
אמנם, אפשר לטעון, שהסטיגמה מעידה על כך שהחברה מקיאה מעצמה את הזנות ולא נותנת יד לכך. אבל כאן מתגלה הצביעות החברתית: בעוד שהאשה הזונה משלמת ביוקר על הסטיגמה וסובלת עקב כך (לדוגמה, חוששת לקבל שירותים סוציאליים, פן יגלו במה היא עוסקת וייקחו לה את הילדים), יש הסכמה בשתיקה במדינת ישראל לא להפריע לזנות, ואפילו לעודד אותה. המשטרה שומרת על הסדר בתל-ברוך ובקאנטרי קלאב, העירייה גובה מסים ממכוני זנות בהם כלואות ומעונות נשים, שפחות מין, שנקנו במסגרת של סחר בנשים, ולא מעט אישי ציבור משתמשים בעצמם בזונות, שהן, לעתים קרובות, קטינות מתחת לגיל שמונה עשרה. הלגיטימציה של הזנות כבר קיימת: החל במסורת היהודית, המשתדלת לחיות בשלום עם מה שמכונה 'היצר הרע', דרך מוסדות המדינה, וכלה בחברה הרחבה.
טענה כבדת משקל היא, שלא משנה מהן הסיבות ומהן הנסיבות: עובדה היא, שישנן מיליוני נשים זונות, ובארץ אלפים – אולי עשרות אלפים – וצריך להבטיח להן תנאים טובים. אני רוצה לספר לכן מה שמעתי בכנס של האגודה הישראלית לגיאוגרפיה שהתקיים לפני כשבועיים באוניברסיטת תל-אביב. הוצג מחקר על ידי סטודנטית וסטודנט, בהנחיית מרצה בכירה, הידועה בעיסוק בנושאי נשים, שמטרתו הייתה לבדוק כיצד אפשר ליצור תנאים נאותים לעבודה בזנות באזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. הם דיווחו, כי כשהגיעו לשטח וראיינו בעיקר נערים, כי ברוב המקרים לא נתנו להם לראיין נשים במכונים – ונתקלו בסימני מצוקה קשים: הגעה לזנות עקב בריחה מהבית, אונס, פיתוי, וכד'; מלחמת הישרדות כלכלית, חיי יומיום לא מסודרים ולא יציבים, שימוש בסמים, סימני עזובה רגשית, תחושות של חוסר ערך, ודימוי עצמי ירוד. למרות נתונים אלה המשיך צמד החוקרים הצעירים לדבוק במטרה הווירטואלית של תכנון אזורי שיאפשר עבודת זנות יעילה. חשתי את המקאבריות בדבר. אך אף אחד/ת בקהל לא זעק/ה. נמלטתי מהמקום בתחושה שכלו כל הקצים.
ברור, אפוא, שאינני באה ממקום של שיפוט מוסרני צדקני פוריטני, לפי הדימוי המקובל של ההתנגדות לזנות אני רואה עצמי כבעלת ברית לנשים הנמצאות בעולם הזנות. הביקורת שלי מופנית כלפי מערכת הערכים המעוותת של החברה שלנו, נגד הממסדים המסתמכים על מערכת זו כדי לקיים זנות, ונגד הפרטים המעורבים באופן פעיל בהפעלת הזנות כסרסורים ודומיהם, ובמימושה, כמו הקליינטים. גם נגד כל פרט ופרט במדינה זו שלא זועקת וזועק על הקפיטליזם שיוצר מעמדות וחסכים כלכליים, המאיצים ומגדילים את מספר הנשים בעולם הזנות, ועל האדישות לגורלן (הקשור, לעתים קרובות ביותר, בגורל ילדות וילדים רבים – שלא לדבר על שני מיליונים של ילדות ונערות – וכולל לא מעט ילדים ונערים – המשועבדות לעיסוק בזנות). לסיום, מיגור הזנות הוא תוצר של מיגור הפטריארכיה, על מוסדותיה המדיניים, הכלכליים, והתרבותיים. זוהי המטרה הסופית, ובינתיים אמשיך להלך על החבל הדק שבין תמיכה באחיותיי המצויות בעולם הזנות, לבין מלחמת חרמה בשואת נשים, שהיא עמוד השדרה של ממסד הזנות.
