השיח של גבריות ומגדר הופך גברים לאובייקטים, כלומר, לקרבנות הפטריארכיה, במקום לסובייקטים – מחוללי הפטריארכיה, האלימות והדיכוי. החזרה לפמיניזם רדיקלי היא גם החזרה להתרסה ולמהפכנות. אני קוראת לפמיניסטיות להתחיל להתפרע. אני קוראת לפמיניזם פראי
כפעילה פמיניסטית בשטח ובאקדמיה, אני באה לכאן היום עם תחושת חירום כפולה: אני חוששת כי הפמיניזם כתנועה חברתית וכמפעל תיאורטי נמצא במשבר – ראו, למשל, את ההתמדה של אלימות גברים נגד נשים ואת הניצול האכזרי של עבודת נשים ושל גוף הנשים. אני גם חשה במשבר, באי-נוחות אישית, אם לא תחושת זרות בכלל, מול חלקים רחבים של הפמיניזם דהיום, המדגיש תרבות, ייצוג, שיח, גבריות והתערות מחדש בזרם המרכזי. כאשר הצטרפתי לתנועה הפמיניסטית לפני כרבע מאה, כולנו שאפנו לשנות את העולם מן היסוד. זעמנו על הפטריארכיה ועל צורות דיכוי אחרות ופעלנו נגד שליטה הטרוסקסיסטית, גזעית, מעמדית ועדתית. האמנו בשינוי חברתי ופיתחנו ניתוח ביקורתי של החברה ומוסדותיה, המדינה ורשויותיה. כיום הלהט המהפכני הפך לניתוח שיח, החזון שלנו הפך לפירוק של מוסדות, והפוליטיקה הפכה לרשת ארגונים. התנועה, שפעם חשבנו שהיא מחברת בין נשים, בין תיאוריה למעש, בין פוליטיקה לחוויה, התפרקה לזהויות שבקושי מחוברות ביניהן.
הנשים שבשמן אנו מדברות, שלמענן אנו נאבקות ושאותן אנו חוקרות, מזיעות ליד קווי הייצור, הולכות לאיבוד בחברות כוח אדם, מתקשות לשרוד במקלטים לנשים מוכות ומנוצלות בבתי בושת ובמכוני עיסוי – נשים ללא תקווה, ללא ביטחון חברתי, בקושי שורדות בעולם מסוכן ואלים; או שהן במחנות צבא ומשטרה, עוטות על עצמן דפוסי התנהגות גבריים ומיליטאריסטיים, עובדות סביב השעון בחברות סטארט-אפ, או סגורות בבתיהן כאלמנות היי-טק. אפשר למצוא נוחם מסוים בהישגים שלנו: במשך השנים הללו הצלחנו לעזור לאי אלו נשים, לתקן כמה חוקים פטריארכליים, לשנות חלק מהמדיניות הציבורית המפלה נשים, להעלות את מודעות הציבור לאי- השוויון כלפי נשים ולקרבנות נשים, לייצר ידע של נשים. אולם, כל הישג מתבטל לנוכח בעיות חדשות שעולות כל העת. הרושם המצטבר הוא של נסיגה במצב הכולל של נשים בישראל ובעולם, ושל התרחבות מאיימת במכות-נגד (backlash) כלפי הפמיניזם: הגלובליזציה והאימפריאליזם המערבי כמו גם הדיקטטורות בעולם השלישי; הגזענות המתחזקת במשולב עם עלייתן מחדש של אידיאולוגיות ימניות בעולם המערבי; השיח החדש על גוף ומיניות ובכלל זה: תרבות היופי והנעורים, התפשטות הפורנוגרפיה (ובכללה הפורנוגרפיה הלסבית), המגמה לראות בזנות עבודה ועוד – בכולם המודל הגברי נערץ ועומד במרכז והם נשענים על טענת חופש הבחירה כביכול. מתוך פרספקטיבה עגומה זו, אתמקד בשלוש נקודות מכריעות, בעיני, במאבק הפמיניסטי בתחילת המאה העשרים ואחת: גברים, חזון, ופוליטיקה פראית של נשיות וחיבורים.
א. גברים
כאשר נעשיתי פמיניסטית, לחמנו נגד הפטריארכיה. שאפנו לסלק את שלטון הגברים ולבנות חברה שונה. ומה יש לנו עתה? עיסוק רחב בגבריות; הטענה כי עצמה מבוזרת וכי גברים הם בעצמם קרבנות העולם הגברי; המושג של מגדר, שלא רק גודר את השפה, אלא מעלים בכלל את מושג האישה והנשים עצמן מהשיח. כל השינויים הללו הוציאו את הפטריארכיה מן הפמיניזם. באופן פרדוכסאלי, עוצבה כאן פטריארכיה ללא גברים. גברים כקוקלטיב שוחררו מהאחריות המוסרית והמשפטית שלהם לפגיעתם הרעה בנשים. השיח של גבריות ומגדר הופך גברים לאובייקטים, כלומר, לקרבנות הפטריארכיה, במקום לסובייקטים, כלומר, מחוללי הפטריארכיה, האלימות והדיכוי. שיח זה חוסם ויוצר דה-לגיטימציה של מאמצי הנשים לתת קול לדיכוי, להתנגדות ולהישרדות שלהן. מה שאף יותר בעייתי, אם לא מסוכן, הוא המאבק של גברים, מגובה על ידי נשים לא מעטות, נגד הפמיניזם עצמו והשיח שהופך שוב דימויים של גבריות לדימויים נחשקים. אנו רואים זאת, למשל, בתרבות ההומוסקסואלית, שקשה לחשוד באנשיה באהבת נשים, או במה שמכונה "הערסים החדשים"; בהאדרת כוחה של תעשיית המין על כל שלוחותיה, שהיא בעיקרה תעשיית של גברים למען גברים, המנצלת באכזריות נשים מוחלשות; בדימויים הגבריים במיוחד של טרנסג'נדרים מסויימים; במאבק על משמורת הילדים; בהצדקה מנימוקי בחירה חופשית ביחסים של סאדו-מאזוכיזם, המקדשים את הכוח והאלימות; באהבת גברים לילדים. עלינו לחזור לדיון בעליונות הגברית. תפקידנו המרכזי הוא לחשוף את התהליכים, המסיגים לאחור את המאבק הפמיניסטי ומרעים את מצב הנשים בעולם ובמרכזם הגבריות והשליטה הגברית. לכן עלינו להתמקד פחות בסוגיות של שיח ותרבות ויותר בתנאים המטריאליים של נשים בכל מקום בהן הן נמצאות – עוני, אפליה, ביטחון סוציאלי, גזענות, אלימות, חינוך, דיור ועוד.
אני קוראת כאן היום לתת, שוב, שם לתוקפים אותנו ולשולטים בחיינו, לתבוע מהגברים כקולקטיב להכיר באחריותם לאלימות שלהם ולאלץ את המדינה להכיר באחריותה המוסרית והמשפטית לאלימות זו ולאזלת ידה בהגנה על חיי נשים.
ב. חזון ומשמעות
פעם, כאשר נעשיתי פמיניסטית, השאיפה לבנות עולם חדש ושונה היתה מוקד המאבק. האמנו בתרבות של נשים, הנטועה בדאגה, אחריות, סולידאריות והכלה, ערכים אותם חווינו כאימהות, בנות, חברות, לסביות ועובדות. עשינו נסיונות, לעיתים קרובות ללא הצלחה, לבנות ארגונים, סגנונות חיים ויחסים מסוג חדש, הנשענים על ערכים אלו. שאפנו לחולל שינוי במוסדות החברתיים. לאחר שנים של פעילות פמיניסטית ולאור הכרות קרובה עם המוסדות החברתיים, אני מודה בכאב כי למדתי שאי אפשר לשנות מוסדות; הם חזקים מכל מאמץ לשינוי חברתי – יש, לכן, לבנות מוסדות חדשים שיבואו במקומם. בשנים האחרונות התרחקנו מהתרבות שלנו ומהחוויות שלנו. יחד עימם הולכת לאיבוד המשמעות העמוקה של הפמיניזם. סטודנטית שלי שאלה אותי יום אחד: " הפמיניזם מפרק את הזהות שלי ואת העולם שלי. איזה אלטרנטיבה הוא מציע לי?" "שחרור ואוטונומיה", עניתי לה, והיא שאלה: "ומה אז?". הצלחנו אולי להעצים נשים, אך לא הצלחנו לשנות את עולמן. שינינו מדיניות ומודעות, אך לא חוללנו תמורה בתודעה וברווחה. בנינו מחדש מושגים של פוליטיקה, זהות, מדע והסטוריה, אך לא עיצבנו חזון חדש. אין להתפלא, לכן, שנשים רבות, המתמודדות עם חיים שנעשים קשים מיום ליום, דבקות בתפקידים המסורתיים של האישה. אחרות פונות לדת המציעה להן קהילה, כבוד והערכה עצמית. אחרות מאמצות את האמונות והטקסים של העידן החדש. כל אלו מחברים מחדש את הנשים הללו לערכים, תרבות וספיריטואליות של נשים. רבות מהן מחפשות משמעות חדשה, שתתן להן השראה בחייהן ושתדריך אותן אל מציאות שונה, שאותה אינן מוצאות בפמיניזם של היום. נשים רבות נכנעות לתרבות הצריכה.
אחת הבעיות המרכזיות של הפמיניזם בישראל, כמו במערב, היא שהוא מנותק ממסורות של נשים. העיסוק במגדר, בגבריות ובפירוק מושג האישה, הם שעומדים היום במוקד הפעילות והמחקר הפמיניסטיים והם שמפרקים את הנשים לקבוצות זהות מובחנות ומתחרות. מגמה זו מקבלת חיזוק מאימוץ דימויי גוף והתנהגות גבריים על ידי חיילות בתפקידי לוחמה, מהצד האחד, ולסביות טרנסג'נדריות, מהצד השני. במקום זאת, אני מציעה לחגוג את הנשיות, לאהוב את עצמנו ואת גופנו, לעסוק בפמיניזם לסבי ופמיניזם שחור, כי אלו עוסקים בנשים ובמסורות של נשים.
אני קוראת היום לכולנו, פעילות בשטח ובאקדמיה, לשוב ולבנות את החזון הנשען על חגיגת הנשיות ועל תרבויות של נשים ולהציע משמעויות חדשות לנשים ולחברה. אני מדברת כאן על נשמה וחזון ולא על שיח. החזון ישרטט את קווי המתאר של עולמות, מוסדות ועתיד אלטרנטיביים, ובו בזמן יחשוף את הכשלים בדרך לשם. אני מדברת על מוסדות, עולמות ויחסים אנושיים, שנובעים מתובנות, חוויות ופרספקטיבות של נשים. אני קוראת גם למתודולוגיה מחקרית חדשה שהחזון יהווה בה נקודת מוצא וגם ישמש השראה למאבק הנשים. אני קוראת להאמין בכוחנו לבנות עולם אחר.
ג. פוליטיקה פראית של חיבורים
הדגש על התנאים המטריאליים, השליטה הגברית, החזון, מסורות של נשים וחגיגת הגוף הנשי משיבים את הפמיניזם הרדיקלי והפמיניזם הלסבי למרכז הבמה. זהו אותו פמיניזם תיאורטי ופוליטי שההיסטוריה שלו הושכחה ושכל הביקורות הופנו נגדו: מהותנות, עיוורון לגזע ולמעמד, אוניברסליזם מזויף, שליטה של לבנות, משכילות מהמעמד הבינוני. זהו פמיניזם שהוא הוא המגדיר היחיד של מהו פמיניזם. זהו פמיניזם שלגביו "פוליטיקה של חיבורים", כפי שמציעות פמיניסטיות שחורות ושל העולם השלישי, הוא מובן מאליו, כלומר, הרגישות ליחסים המורכבים של צורות שונות של יחסי עצמה, מה שתמיד קראנו דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי. עם זאת, אני חוששת כי הכיוון שמציעות הפמיניסטיות של העולם השלישי כשלעצמו עלול שוב לדחוק לשוליים את דיכוי הנשים ואת השליטה הגברית, שהיא היא מוקד הפעולה הפמיניסטית, וכך לתרום לעיצוב פטריארכיה ללא גברים. לכן אני עומדת על כך ששחרור נשים ופטריארכיה, בכל ההקשרים שלהם, יישארו מוקד הפוליטיקה והתיאוריה לשלנו. פוליטיקה של חיבורים פירושה גם בניית יחסים לא כנגד המרכז, אותו מרכז מערבי, גברי, הטרוסקסואלי – אלא יחסים בינינו לבין עצמנו. בבסיסה קיימת התחושה, כי למרות ההבדלים העצומים ויחסי הכוח בין נשים לבין עצמן, שנחשפו בצדק בשנים האחרונות, לנשים בכל העולם יש חוויה מעצבת משותפת ויעדים משותפים והם הבסיס לתנועה פמיניסטית אחת, כולל תנועה גלובלית. פעילות כזו תיעשה מחוץ למוסדות הנשלטים על ידי גברים – מעין מעגל חיצוני, בעל מוקדים רבים ובלתי היררכי, המשתף נשים (אפשר גם גברים) מקבוצות זהות שונות, והמתקיים כאלטרנטיבה למוסדות הקיימים ומחוצה להם. החזרה לפמיניזם רדיקלי היא גם החזרה להתרסה, למהפכנות, להתססה. אני קוראת לפמיניסטיות להתחיל להתפרע, אני קוראת לפמיניזם פראי בלשונה של החוקרת האוסטרלית סוזן הות'ורן: יש לשים סוף להסתגרות במגדלי השן של האקדמיה או בארגונים הפמיניסטיים – כולן עושות שם עבודה חשובה של שירות לנשים רבות, אך שם אנו סגורות, מותשות, נשחקות, מושתקות, מנוחשלות. זה נוח לממסד, זה נוח לכמה ליברליות בכנסת – זה רע לנשים. בואו נבטא את הזעם והתסכול שלנו כמו שעשינו פעם, בואו נצא להפגין מול תחנות טלביזיה שמקרינות סרטי פורנוגרפיה, בואו נצא למחות נגד המשטרה שלא עושה די להצלת נשים. בואו נתבע מהמדינה את הרווחה, לה אנו זכאיות. בואו נצעק. נתפרע.
לסיכום:
אני מסרבת להיכנע לעולם של מאבק ללא סוף. אני מסרבת להיסחף לדרך פעולה ולתיאוריה שעוצבו על ידי אחרים, אני מסרבת להתחיל כל פעם מחדש את המאבק הפמיניסטי. זהו הזמן לשנות את מהלכה של המהפכה הפמיניסטית. הגיע הזמן להתחיל את העידן הפמיניסטי. אין לי מושג איך הוא ייראה, אך מה שיכול להוביל אליו הוא פוליטיקה פראית, מכילה, מחברת, שהיא רלבנטית לחיים המטריאליים והממשיים של הנשים, החוגגת את הנשיות, את הגוף הנשי והתרבות הנשית, שרואה לנגד עיניה עולם חדש, שאינה מפחדת לחלום – ושאינה מפחדת להגשים את החלום.
