כדי להשתחרר מהשתיקה שכופים הגברים בתקשורת על הנשים, עלינו להגיע לעמדות מפתח. יש לנו מה לומר גם בנושאי ביטחון וחברה, ולא רק בענייני נשים.
כשמזמינים אותי לפופוליטיקה אני שואלת – רק בנושא אחד או בכל הנושאים? אז אומרים לי בכל הנושאים. אני מזהירה אותם שלא יסגרו לי את המיקרופון בנושאי ביטחון ומלחמה, אבל זה אף פעם לא עוזר לי. אני תמיד מאמינה מחדש שהמיקרופון יהיה פתוח, אבל המיקרופון שלי סגור. אני צועקת וזועקת אבל בדרך כלל זה לא עוזר. בחודשים האחרונים מתחוללת מיני מלחמה. אני מנסה להכניס את הדעה שלי ב'מעריב', אבל זה לא כל כך עוזר, כי הרי יותר חשוב שהגנרליס במיל' יגידו את מה שהם חושבים. הרי הגענו לאן שהגענו בגלל מה שהם חשבו. רק כשנרצחת אשה שואלים אותי אם אני יכולה לכתוב משהו? במקרים כאלה הם צריכים שאכתוב כמה מילים. כיום, גם לזה לא מקדישים כל כך מקום, כי הרבה יותר חשוב לכתוב על אוטובוסים מתפוצצים מאשר על אשה בהריון שנרצחת בידי בעלה. ידיעה כזאת מצביעים בעמודים הפנימיים.
אני מחזיקה בדעה המשויכת למחנה השלום, אבל אף אחד לא נותן לי לבטא אותה, לא בפופוליטיקה, לא אצל ניסים משעל, לא ב'מעריב'. לפני שבועיים אמר לי ירון דקל שהוא יראיין אותי. זה היה בדיוק יום אחרי שאריק שרון היה בכיכר ציון. באותו הערב הייתה אסיפה/הפגנה של הליכוד בכיכר ציון בירושלים, ובדיוק דיווחו על הפיצוץ בחדרה. מצד אחד היה דיווח על פיצוץ בחדרה, ומצד אחר על אריק שרון היושב שם עם כל החבר'ה שלו על הבמה. הבטן שלי הייתה מלאה, אבל לא היה לי איפה להתבטא. כשירון דקל שאל אותי את השאלה הראשונה היה לי נאום מוכן על כל המצב. אולי הייתי בוטה, אבל אני יודעת שהגעתי למצב זה משום שהשתיקו אותי. כל הזמן ראיינו את האמהות מההתנחלויות כי הן אלה הסובלות. אבל גם לי היה מה לומר, כמי שבאה מראש פינה.
עוזי לנדאו אמר, שהטיל הסורי מכוון גם אלינו, שעכשיו אנחנו בתחום הקטיושות, ושלחיזבאללה יש עניין ללחוץ על הכפתור והקטיושה נופלת בראש פינה, ורציתי לומר לאנשים שם שיושבים בהתנחלויות כל כך הרבה פעמים אני שומעת את המשפט 'כל ישראל ערבים זה לזה', ורציתי שגם הם יהיו ערבים לי קצת. אני מרגישה שאני ערבה להם כל הזמן, מיום שהוקמו ההתנחלויות. רציתי להגיד, וזה נשמע נהדר, שפשוט ייקחו את המזוודות וייצאו, אבל לא נתנו לי להגיד את זה. ממש סגרו לי את המיקרופון.
כשהגיעו לעניין של הפמיניסטיות פתחו את המיקרופון כי היו צריכים אותי, שאני ארד קצת על הפרופסור שדיבר שם. עשיתי להם את העבודה, וזה מאוד מאוד מרגיז.
כולנו רוצות לדבר. אנחנו נשים דעתניות, ולא נותנים לנו לדבר. זה מעליב כשאני רואה פנל של גברים בטלוויזיה, ומאחור אחת מארבע אמהות, וכשמגיעים אליה אומרים לה – תתקרבי, תגידי כמה משפטים. אני מכירה נשים רבות בכל התחומים. יש להן מה לומר והן מושתקות. וכשכבר פותחים להן את המיקרופון זה בנושא מסוים שהם החליטו עליו.
אני חושבת שהם די מבוהלים מאתנו. הגברים נהנים מתחושה של כוח ומכך שאנחנו תמיד נחכה שמישהו יגן עלינו. הם לא נותנים את התפקיד הזה לאף אחד אחר, אלא לעצמם בלבד. וכך הם יושבים בכל הפנלים הדנים בנושאים ביטחוניים למרות שהם אלה שהביאו אותנו למצב הזה. מה שעלינו לעשות הוא להגיע לעמדות מפתח.
