אנחנו, הילדים, אמנם הוכשרנו לעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, אבל אנחנו, הילדות, הפנמנו את המסר של מימוש תפקידי המטפלת. בנות דורי בקיבוץ, נשארו במשך שנים רבות מטפלות, מבשלות ומקפלות – האם זה היה רצונן? האם הן ידעו מה הן רוצות? האם הן יודעות משהו אחר היום?
המורה שלי לספרות בכיתות ו', ז' היה חרמן גדול. הוא גם היה פריק של הקיבוץ. הוא נהג לפתוח כל שיעור במנטרה: "בקיבוץ, כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו", והסביר שזה אחד העקרונות עליהם הוקם הקיבוץ. אנחנו, ילדי הקיבוץ, הפנמנו את המשפט הזה. הוא נצרב ב"הרד דיסק" שלנו. שמענו אותו בווריאציות כאלה ואחרות בכל מיני מקומות – בחצר המשק, בחדר ההורים ובבתי הילדים. בית הילדים היה ה"בית". בית ההורים נקרא "חדר". בכל יום אחר-הצהריים נהגנו ללכת מ"הבית" ל"חדר" ובערב חזרנו ל"בית", אל חיק המטפלת. גם את המטפלת צרבנו על ה"הרד דיסק" שלנו, והיא נמצאת, היא קיימת, היא נוכחת. המטפלת שלנו תמיד היתה אישה. בראשית הקיבוץ זו היתה אישה שבאה עם המטען הנשי שלה מהבית, עם כל התפקידים הנשיים המסורתיים. גם כשניסתה לשנות ולהכניס איזה שהן תובנות חדשות, לגבי תפקידה ויעודה כמטפלת, היא תמיד נשארה עם המטען הנשי שלה מהבית, ובאופן טבעי העבירה את המטען הזה, לדור המטפלות הבא – לנו, לילדות. גם המורות, הנשים, הביאו אל עבודתן את אותו מטען מהבית והעבירו אותו הלאה… (אני זוכרת את המורה למלאכה… תיקון גרביים.. "זה יעזור לכם בצבא"…). גם במטבח וגם במחסן הבגדים, היו המטפלות שהביאו את כישורי הבישול והקיפול לידי ביטוי בשטח. אנחנו, הילדים, אמנם הוכשרנו לעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, אבל אנחנו, הילדות – הפנמנו כראוי את המסר החבוי של מימוש תפקידי המטפלת האמיתית. בצבא מילאנו את כל התפקידים הנשיים, כמצופה, וכשחזרנו לקיבוץ, ישר הפכנו למטפלות. בשעות העבודה טיפלנו בילדים הקטנים (אוכל, כביסה, ניקיון, שעשועים), ובשעות הפנאי טיפלנו בילדים הגדולים – בני זוגנו המפרנסים (אוכל, כביסה, ניקיון, שעשועים).
וכך מומש הלכה למעשה החלק הראשון של המנטרה האלמותית: "כל אחד נותן כפי יכולתו..". החברים עושים כפי יכולתם כדי לפרנס והחברות עושות כמיטב יכולתן על מנת לשמור על המדורה. חברה שהתרחקה מהדורה, נחשבה לקוריוז.
ומה עם החלק השני? כל אחד מקבל לפי צרכיו? הקיבוץ לא ידע שהוא לא יודע איך לממש את החלק הזה ובמשך השנים נוצרו כל מיני וריאציות על כך, כמו:
כל אחד נותן לפי צרכיו ומקבל לפי יכולתו
כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צריחותיו
כל אחד נותן לפי יכולתו והקיבוץ מקבל לפי צרכיו
למשל, בנושא הלימודים. הקיבוץ מממן לימודים לחברים. הקיבוץ צריך מורים? שולחים את הבנות לסמינר. הקיבוץ צריך מהנדסים? שולחים את הבנים לטכניון. שולחים את הבנות ללמוד אחיות. שולחים את הבנים ללמוד חקלאות. שולחים את הבנות ללמוד בישול, קיפול וטיפול. שולחים את הבנים ללמוד ניהול. הקיבוץ משלם בעד הלימודים ומקבע את הסטריאוטיפ. אנחנו, החברות, קיבלנו בדרך כלל את דין התנועה כי זה היה נוח וגם כי ככה זה פשוט היה. וכל אחת הרי עושה את הבחירה שלה. אותי שלחו בגיל 22 לסמינר המורות ללמוד הוראה לגיל הרך. זה בהחלט לא היה קל בשבילי. היו לי שני ילדים קטנים בלינה המשפחתית. בן זוג שהביא את "הגבר הבריטי" שלו מהבית, המון שיעורי בית והמון שעות נסיעה הלוך ושוב לסמינר המורות. עם סיום הלימודים נדרשתי לשלם את חובי לגוף שמימן את לימודי, מה שנקרא "להחזיר את הלימודים". ולמרות שלא הייתי מורה, נדרשתי לעבוד תמורת כל שנת לימודים – שנתיים בחינוך. וכך היה, שכמו שהייתי לפני הלימודים – מטפלת, חזרתי להיות מטפלת. הייתי מטפלת טובה. ויום אחד הרגשתי שדי לי. מוטב לי לפרוש עם אגו שמח. ואז פניתי לסדרן העבודה וביקשתי לעבוד בפרדס. "מה?! בחורה?! בגילך?! (ותבינו, הייתי בת 30 וקצת…) "אבל צריך אותך בגיל הרך!" אמרתי: עופר, מאד מחמיא לי שצריך אותי, אבל אני, עכשיו, מבקשת לקבל לפי צרכי, וצרכי הם להיות בפרדס. בחוץ. ופה, בצומת הזו של חיי, הבנתי שאם אני רוצה באמת, אני לא אחכה למטפלת. אני אשיג. חשוב לי לציין פה, שיש נשים בקיבוצים שאינן מגיעות לרגע ההבנה הזה, ולא משנה באיזה גיל. הנשים האלה צריכות מטפלת, צריכות תמיכה, צריכות שמישהו ישווק אותן, וישווק להן את העולם, ורצוי כמובן ש"המישהו" הזה תהיה אישה. אהבתי כל דקה בפרדס. סיימתי לעבוד שם ביום בו הרגשתי מאוימת ע"י אדם זר שעבר ליד השטח בו עבדתי. ואז פניתי לתעשייה. עבדתי בעבודה פיזית קשה במחלקת הפלסטיק של המפעל שלנו. כמו גבר. שם סיימתי כאשר הייתי בהריון. שימו לב, כל "המכשלות" האלו שהביאו להפסקת עבודתי, הן בשל היותי אישה. רוב הנשים בנות דורי בקיבוץ, נשארו במשך שנים רבות – מטפלות, מבשלות ומקפלות. האם זה היה רצונן? האם הן ידעו מה הן רוצות? האם הן יודעות משהו אחר היום?
