לעיתים אני חשה רצון לקרוא לנשים ערביות לא להצביע, כשאין נשים במקומות ריאליים. על מנת להצליח בפוליטיקה נשים ערביות חייבות את הסולידריות של נשים יהודיות.
להיות פוליטיקאית ערביה בישראל, זה דבר מורכב מאין כמוהו. כל הגורמים המשפיעים על מצבן וסיכוייהן של נשים בפוליטיקה משפיעים גם על הנשים הערביות, אך הן מושפעות מגורמים רבי עצמה נוספים. התרבות הערבית וסגנון החיים של משפחות ערביות הושפעו במידה רבה, במדינת ישראל, מהחקיקה הישראלית המתקדמת בנושא נשים. החקיקה הזו בלמה חלק מהתהליכים התרבותיים בחברה הערבית. למשל, מוסד הנישואין הושפע מחוק גיל הנישואין הפוליטיקה מבוססת, כידוע, על עמדות מאד מושרשות, שעליהן אנשים צומחים מגיל צעיר. העמדות הגבריות-פטריארכלית נטועות גם בנשים. הן מפנימות אותן ואף נלחמות למענן. אנו עומדות בפני קונפליקט ודילמות, הפמיניזם מצד אחד, הערביות מצד אחר, והישראליות מצד שלישי. המצב הזה מאד מסובך. ההשכלה היא גורם מכריע. ההשכלה משפיעה על אורחת חיים, על חשיבה חופשית. הסביבה הישראלית, עם המחויבות שלה לחפש הפרט, משפיעה באופן מסובך על האישה הערבייה, כך שהיא חיה בתוך מערבולת גדולה. הזרמים התרבותיים המתנגשים בערכים של חופש ביטוי הם מנוגדים מאד, והיא ניצבת באמצע. לפעמים הם משתקים, כי לכל זרם יש זרם נגדי, הגורם לתחושת בלבול.
קשה להתפעל משיעור הייצוג של נשים ישראליות ברשויות המקומיות, אבל בהשוואה בין הייצוג של נשים יהודיות וערביות, מצבן של הערביות קשה פי כמה. מתוך 250 נבחרות ציבור בקרוב ל-80 רשויות מקומיות, יש לנו רק 2 במגזר הערבי. הן לא הצליחו להיכנס בכוחות עצמן, זו הייתה מלחמת מפלגות וקבוצות. בנצרת, כאשר מפלגה אחת הציבה אישה ברשימתה, אז המפלגה השניה ראתה בכך אתגר לשים גם כן אישה ברשימה. במצב זה היו הנבחרות לכמעט מנוטרלות, חסרות יכולת להוכיח את עצמן. בפוליטיקה הארצית, יש לנו חברת כנסת ערביה אחת במרצ. גם המפלגות הערביות שמות את הנשים במקומות לא ריאליים, כקישוט. לעיתים אני חשה רצון לקרוא לנשים ערביות לא להצביע, כשאין נשים במקומות ריאליים. אני מנסה להוביל מהלך כזה בשלטון המקומי. צריך לעשות את זה מאד בעדינות כי אני ואחרות לא רוצות להיפסל בחברה שלנו. את צריכה להתאים את עצמך. בלי הסולידריות של נשים יהודיות והאחווה הנשית לא ניתן לעשות זאת.
אני באה מתחום מקצועי, אני עובדת סוציאלית. כשהחלטתי לרוץ לכנסת, עשיתי זאת מתוך התלבטות פנימית. ידעתי לקראת מה אני הולכת, שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. ובכל זאת החלטתי להתמודד. הבנתי שאין סיכוי להגיע לכנסת במסלול הטבעי, הרגיל, שמחייב להתברג בתוך מחנות כוח. אז אמרתי שיש עוד דרך להיכנס מלמעלה, למרות שזה יותר קשה, מהמרים על כל הקופה. כשהחלטתי להתמודד ב-96 בפריימריס, במפלגת העבודה, ברשימה הארצית, זה היה תקדים. אף גבר ישראלי-ערבי לא העז לעשות זאת. יותר מכך, אמרתי שאיני מבקשת שיריון. הסברתי שאני מבקשת להוכיח את עצמי ולזכות באמון הציבור, בזכות הנתונים שלי. הדבר עורר אי-שקט ועוינות בקרב המתמודדות היהודיות והגיעו אלי טלפונים רבים. הראשון שקיבלתי היה משרה מכהנת שאמרה לי: איני יודעת אם יש לך סיכויים אבל אומץ יש לך. כך נוכחתי איך קיבלו הנשים היהודיות את ההתמודדות שלי, כאישה ערביה. הן תפשו את ההתמודדות שלי כדבר שבא על חשבונן, כמעשה שעלול לדחוק אותן מהתחרות על מקום משוריין לאישה. מצד שני, בחברה הערבייה, הייתי חיה מוזרה. שם לא יכלו לראות מה אני רוצה ומה אני מייצגת ולהבין איך אני אצליח במקום שאפילו גברים ערביים לא הצליחו. המקום של ערבי היה משוריין במפלגה, והוא נבחר במחוז. הודעתי שאיני רוצה להיבחר בצורה זו וכי אני מבקשת לייצג, להוביל רעיון של שילוב, בעצם תהליך הבחירה שלי. רציתי להציג את העמדות שלי בנושאים של דו-קיום ושוויון ולזכות באמון הציבור מכל הזרמים, ערבים ויהודים, נשים וגברים, התכוונתי להוביל נושאים כלליים ולא סקטוריאליים. התהליך הזה הוא לא פשוט. החברה הערבית היא חברה סקטוריאלית עם שונות רבה בתוכה. יש בה קבוצות: החברה הבדואית, הדרוזית, כפריים, עירוניים וכו', ולכל חברה כזו יש את הניואנסים הדקים. ולפיכך, טעות קטנה עלולה להפיל טוטלית. אני זוכרת כנסים גדולים, שבהם כולם היו גברים וכשהגעתי אליהם, היתה מבוכה מאד גדולה. לעיתים, נשמעו משפטים ציניים ששיקפו הרבה, כמו לדוגמא: "תראו איך קבוצה גדולה של גברים עם שפם, כולנו יושבים פה ומקשיבים לאישה." מצד שני, אחרי הקשבה, יכולתי להבחין בתזוזת הכיסאות. היה תהליך של יצירת אמון והערכה אלי כאדם, כדמות. כשהופעתי בפורומים יותר שמרניים התאמתי את עצמי למצב הנתון, והמקצוע שלי מאד עזר לי בכך. היו כנסים ששמו בהם מחיצה, הגברים ישבו בצד אחד והנשים בצד השני ואני הופעתי באמצע והם היו חייבים לערב נשים, מה שאף פעם לא היה. זה חלק מתהליכים שעברתי, וראיתי את התהליך עצמו כמטרה.
אני חושבת שהובלתי תהליך מאד חשוב, שגם העביר מסר לכל החברה, ליהודים ולערבים, שלאישה ערביה יש אותן יכולות כמו לגברים וכי היא יכולה להתמודד ולהיבחר ולהגיע לאותן עמדות כמוהם. ההתמודדות שלי העבירה את המסר גם לחברה הישראלית וגם לחברה הערבית, על אף הרמת הגבות שלוותה את מאבקי. היו שאמרו: "מה יקרה אם היא תיבחר ברשימה הארצית? היא מהווה איום כי היא גם מקצועית, ולכן אם ידובר על תפקיד בממשלה אז היא תיקח אותו. בואו תחלישו אותה." ואז ניתנה הוראה מקרב הגברים הערביים אך גם מצד הנשים היהודיות שהתמודדו, במו אזני שמעתי שאומרים: "תורידו אותה, היא חזקה מידי, היא לוקחת מקום של נשים," והיו שאמרו "מי היא שתתחרה במועמדות, חברות כנסת, או שרות מכהנות". הייתי הרביעית, כשנבחרו שלוש נשים מכהנות לפני: אורה נמיר, דליה איציק ויעל דיין. זה לא היה קל. מכל מקום, כשבחנתי את התוצאות הסופיות, מצאתי שהשגתי את המטרה, על אף שלא נכנסתי לכנסת. מתוך 30,000 קולות שקיבלתי, היו 16,000 מהמגזר הערבי ו-14,000 מהמגזר היהודי. כלומר, המסרים והדרך שרציתי להוביל אכן נקלטו.
היום אני נמצאת ב"עם אחד" ולא מתמודדת לכנסת ומה שאני רוצה לציין זה שגם במפלגות הערביות אנחנו מתחילים לראות ניצוצות של שינוי. הסחף הזה של ניטרול נשים ערביות מהזירה הפוליטית הציבורית, לא יוכל להימשך. הנשים הערביות צברו הון אישי יש להן השכלה והן עולות בהרבה, מבחינה אישית, על רבים מהגברים בפוליטיקה ובתחומים שונים. הן משתלבות יותר ויותר בשוק העבודה, אם כי עדיין שיעור ההשתתפות שלהן בתוכו נמוך בהרבה מזה של הנשים היהודיות (כ-22% מהערביות בשוק העבודה). יש הרבה מאמצים לבלום את ההתקדמות של נשים וההשתלבות שלהן במערכות השלטון והמשק, אך לא ניתן לעצור את הזרם. אני רואה את השילוב של נשים ערביות בפוליטיקה ואת הפריצה שלהן כחלק ממהפיכה עתידית שהחלה. אך נראה לי שכל עוד לא תהיה התקדמות לקראת מהפיכה אזרחית אמיתית, שהנשים הן חלק ממנה, ולא ימומש תהליך השלום, האישה הערבייה תמצא עצמה באמצע, בין המחויבות לפמיניזם שלה לבין המחויבות הלאומית. הרבה נשים ערביות אומרות, כששואלים אותן על עמדותיהן, שהן בהחלט פמיניסטיות ויחד עם זאת על סדר היום עומד אצלן הנושא של הצרכים הלאומיים לפני הנושא הפמיניסטי. לכן אין קריאת תגר ממשית, מבחינת הכוחות הנשיים שיכולים להוביל, על המבנה הפטריארכלי בחברה הערבית. הפריצה האמיתית של נשים ערביות תהיה עם בוא השלום. במקום הנושא הלאומי הנושא הפמיניסטי יקבל בולטות רבה אז. גם המהפיכה האזרחית לא תוכל להתממש בלי מצב של שלום. על מנת להצליח בפוליטיקה נשים ערביות חייבות את הסולידריות של נשים יהודיות. הן לא יכולות לעשות את זה לבד. דבר זה עולה ממחקרים רבים. למשל, מחקר אמפירי שנעשה בחיפה בחן עמדות של נשים בנושא של שילוב פוליטי, שיתוף ושוויוניות במשפחה, ומצא שעמדותיהן דומות יותר לנשים יהודיות מאשר לגברים ערבים. זה עודד אותי, כי מצאתי ביסוס לתחושתי שיש לנושא הפמיניסטי סיכוי ולאמונתי שאפשר לקבל את התמיכה של הנשים היהודיות, כי בלעדיה יהיה מאד קשה לשנות.
