סדרי העדיפויות הבאים לידי ביטוי בתקציב המדינה אינם משקפים את מצב אזרחי ישראל לא את מצב חברי הממשלה – אומרת דר' לינדה עפרוני. ייתכן, שרק כאשר הקריסה הכלכלית חברתית תגיע לממדי חירום לאומי יתפנו מקבלי ההחלטות לטפל במה שחשוב באמת. זה עלול להיות מאוחר מדי.
על רקע האבטלה הגוברת והמצוקות החברתית האחרות, שמענו את ראש הממשלה, אריאל שרון, אומר שאין כסף. שר האוצר, סילבן שלום, הסביר זאת גם לעובדים השובתים. לדבריו, הוא היה רוצה להקצות יותר כספים לנזקקים, אבל אין לו מקורות לכך. באולפן שישי של הערוץ השני הראתה רינה מצליח שיש דווקא הרבה כסף מבוזבז. היא בדקה את תפקידם ותפקודם של ששה שרים ללא תיק, ומצאה כי עלות לשכותיהם מגיעה לכ-16 מיליון ש"ח בשנה. הם חזרו, כי אפשר לוותר על הלשכה, מאחר שחלק מהתפקידים שלהם נמצא באחריות שר ממונה אחר, וחלק נוסף ממילא לא אמור להתבצע.
רוב השרים ללא תיק הביעו נכונות להתפטר, ובכך לחסוך כסף רב לאוצר המדינה ולמנוע בושות מעצמם. אולם, חלקם חושב, שהתפטרותם תהיה לשווא, כי ראש הממשלה יאייש את לשכותיהם בפוליטיקאים אחרים. מדובר בממשלת אחדות מאוד רחבה המונה 27 שרים וראש ממשלה. בנוסף, יש סגני שרים רבים ומיותרים, והכל כדי להשביע את תאבונם של פוליטיקאים, שמפלגותיהם כבר לא רלוונטיות, כמו מפלגת המרכז. עשרות מיליוני שקלים יורדים לטמיון בעוד ראש הממשלה ושר האוצר טוענים בלהט שאין כסף.
התקציב – מסמך כלכלי או פוליטי?
הדיון הציבורי כיום נסוב על ההבט הכלכלי, כי תקציב מדינה בראש ובראשונה הוא מסמך כלכלי. זו תעודת הזהות של הממשלה. אם הממשלה מצהירה כי היא מעוניינת לצמצם פערים חברתיים או להשקיע בתשתיות, צריך למצוא כיסוי לאמירה זו בתקציב. אבל מתברר, כי בעיני ראשי ממשלות ושרי אוצר בעשור האחרון התקציב הוא בראש ובראשונה מסמך פוליטי. זהו מקור להקצאת כספים על בסיס של אינטרסים צרים – נותנים כספים למי שמקדם את העניינים שהם בסדר העדיפויות של הממשלה. העדיפות הראשונה היא – קיום הממשלה עצמה. ראש הממשלה רוצה להבטיח את שלטונו ואינו חוסך בכספים כדי להשביע את רצונם של כל שותפיו בקואליציה.
המגזר הפרטי כעוגן ממשלתי
ראש הממשלה קשוב גם לצורכי המגזר העסקי-פרטי, שהוא עוגן כלכלי חשוב לכל ראש ממשלה שנבחר באחרונה בבחירות אישיות. מזה חמש עשרה שנים, מקבל המגזר העסקי מדי שנה, באופן שוטף, הטבות, הנחות ושיפויי מס בסכומים של מיליוני שקלים בשנה. אף שר אוצר לא העז לפגוע בהטבות אלה, או אפילו לשאול מדוע המגזר העסקי לא יצר מקומות עבודה ריאליים, כפי שהבטיח לעשות, בתמורה לכסף שהועבר אליו. אף ראש אגף תקציבים באוצר לא ביקש לערוך מבחן הכנסות, כדי שהנתינה האחידה והלא מוצדקת תיעשה לפחות באופן סלקטיבי. למשל, ענף הבנקאות, המעסיק כ-50 אלף עובדים ומעניק שכר שנתי מול מיליוני שקלים לבכיריו, לא זקוק לשיפוי ממשלתי בגין תשלומיו המופחתים לביטוח לאומי. מערכת הבנקאות היא דוגמה טובה במיוחד לניגוד האינטרסים הקיים בבנקים. שם נמצאים כבר רבים מחבריהם שפרשו מבנק ישראל וממשרד האוצר. מדוע שהם יבטלו את השיפוי בתשלומי הבנקים לביטוח לאומי? לכן, צריך להפסיק לדבר על תקציב המדינה במונחים כלכליים.
סדרי העדיפות אינם אלה המשקפים את מצב אזרחי ישראל, אלא את מצב חברי הממשלה עצמה. לציבור בישראל אין סיכוי לעצור את כדור השלג המתגלגל. התקשורת, העוצרת לרגע לטפל בענייני חברה וכלכלה, חוזרת לסדר יומה הרגיל מהר מדי. שוב מדווחים על המשא ומתן עם הפלשתינאים ועל פיגועים נוספים. ייתכן שרק כאשר הקריסה הכלכלית-חברתית תגיע לממדי חירום לאומי, יתעוררו מקבלי ההחלטות לטפל במה שחשוב באמת, בתקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי.
