אני איש סביבה ותיק, ואני שמח פעמיים להיות כאן, כיוון שראש העיר הזמין אותי וגם בשל פרלמנט נשים. נשים היו מובילות בכל הארגונים החברתיים שהכרתי, גם בחשיבה וגם בעשייה. זו תופעה חשובה שיש לחקור. לא רק תחרות אלא אפילו עימות תפיסות חברה וסביבה. פעם הייתה תפיסה כזו, כאילו התנועה הפמיניסטית עוסקת בנושא נשים. ופעם הייתה גם תפיסה כזו כאילו התנועה הסביבתית עוסקת בנושא סביבה. ואז אפשר להתחרות, כאילו זו קבוצת עניין. זו אינה התפיסה של התנועה הסביבתית כיום. אנחנו מבינים את הסביבתיות היום כהשקפת עולם, כדרך מסוימת של הסתכלות על כל מגוון הבעיות שבחיים שלנו. וכהשקפת עולם גם הפמיניזם. יש משותף לשתיהן כי הן מאתגרות את החברה ואת הכוח של התרבות שלנו. שתיהן בניסיון עצום לשנות את מבני הכוח של הכלכלה והחברה. לא תמיד הסביבתיות הייתה כאן, הסביבתיות הייתה המקום תמיד, ואחר-כך המצו’איסטים – תרמיל ומקל, החברה להגנת הטבע. גם הגל השני של הסביבתיות, מסוף שנות ה-80, לא היה מחובר לאג’נדה פמיניסטית. אבל הגל השלישי – במדינה שהפרובלמאטיקה הסביבתית קרובה כל כך לפרובלמאטיקה החברתית.
מציע לשאול מספר שאלות:
באיזה מובן?
במובן של מי הנפגעים? – תמיד הנשים נפגעות יותר. בגלל מבני הכוח בחברה, בגלל המקום של הנשים בחברה שלנו. יותר ילדים נפגעים, יותר מיעוטים נפגעים. זוהי שאלת הצדק החברתי.
זוהי גם השאלה של הפוגעים – מי המרוויח?
מי שאומר שהסביבה היא קונצנזוס – לא מבין. הסביבה זה תמיד מאבק, אינטרסים. אדם סביבתי צריך לקיים מאבק על כל דבר. ולכן הסביבתיות היום היא מאוד מפוקחת, רואה את המשבר מאוד באור חדש: משבר לא סביבתי, או של התרבות האנושית, אלא המשבר הסביבתי הוא משבר חברתי. כמובן של תרבות מסוימת. "אנחנו צריכים שינוי מאוד גדול, באופן שבו החברה בנויה, באופן שבו התרבות שלנו מעוצבת, שזה במובן של קַיימות". ינואר, 2001. כדי לאפשר לנו עולם הרבה יותר טוב, שנוכל לחיות בו.
