לינוי בר גפן, עיתונאית ומנחה של תכנית אקטואליה בטלוויזיה: ככל שאני הופכת בדברים ונכנסת לפרטים, נדמה לי שכדי לסבר את אוזניהן, הן של הפאנליסטיות הצעירות והן של האגף הצעיר בקהל, כדאי שאפתח בהסבר קצר שמורכב מההגדרות שמנחות את הדיון שלנו. ראשית – "מהי תקשורת". כלומר, איננו מדברים רק על תקשורת ממוסדת מסחרית (שבתוכה אני כוללת גם את הפורטלים האינטרנטיים), אלא גם על תקשורת בינאישית-פומבית – קרי, רשתות חברתיות, בלוגים, פורומים, צ'אטים וכד'. נכון שיש דברים שתקפים לתקשורת הממוסדת ואינם תקפים לתקשורת הבין-אישית הפומבית, אבל כמובן שיש השפעה הדדית ביניהן. ההגדרה השניה היא "מיהו צרכן תקשורת". גם אם אדם לא רואה טלוויזיה ולא קורא עיתונים אבל מפעיל עמוד בפייסבוק וקורא עמודים של אחרים, הרי שהוא עונה על ההגדרה הרחבה של צרכן תקשורת. בקצה האחד של הסקאלה נמצא הצרכן הפאסיבי לחלוטין – תודעתית ומעשית. הוא צורך מדיה ממוסדת ובלתי ממוסדת, הוא אינו מטריד את עצמו בשאלה אלו מסרים מנסים להעביר לו. הוא איננו בקיא באינטרסים של מעבירי המסרים הללו ולכן אינו עוין או אוהד אותם – הוא פשוט נהנה לצפות/לקרוא תכנים מסוגים מסוימים. בקצה השני של הסקאלה מצוי צרכן התקשורת הביקורתי האקטיבי: הוא מודע לאינטרסים, הוא יודע לזהות אותם במסרים המועברים לו, הוא בוחר שלא לצרוך תקשורת שמעבירה מסרים שאינם עולים בקנה אחד עם ערכיו ולעיתים הוא אף פעיל למען נטרולם של מסרים כאלה, אם בהחרמת כלי התקשורת, אם בהבעת עמדתו ברבים ואם בארגון פעילות חברתית בנושא. פחות או יותר באמצע הסקאלה נמצא צרכן התקשורת הממוצע (והשכיח): הוא יודע שיש אינטרסים במסרים שמועברים לו אבל אינו בקיא בהם, הוא מאמין שיש להם השפעה עליו או על החברה שסביבו אך מאמין שהיא מוגבלת (לרוב הוא מאמין שההשפעה עליו היא מוגבלת אבל על החברה היא גדולה, כי אנשים נוטים ליחס לעצמם סלקטיביות ועמידה בפני לחצים גדולה יותר ממה שהיא באמת). הוא איננו מחרים תכנים מסוימים, אבל לא בהכרח מסכים עם הנאמר לו, פה ושם הוא מטקבק או מדסקס עם הקרובים לו עליהם, אבל לא יותר מזה. בדיון פה נבדוק ממקומנו באמצע מה זה עושה לנו ואיך אנו מגיבים עם דגש על פעילות של נערות ברשת. ואלו השאלות שבהן נדון: מי הן הדמויות הנשיות המובילות בתכנים שהנערות צורכות? מה לדעתן המסרים שאותן דמויות מעבירות? איזו השפעה הן מייחסות למסרים האלה – עליהן ועל אחרים. איפה הן ממקמות את עצמן על הסקאלה המתוארת של צרכן התקשורת? איפה הן ממקמות אחרים? מה לדעתן האחריות שלהן במזעור הנזקים או בהגדלת התועלות של התקשורת, בהנחה שאינן דוגלות בצרכנות תקשורת פאסיבית? וכשאלת המשך: אם הן צרכניות אקטיביות – האם הן ראו תוצאות בניסיונותיהן להשפיע או בניסיונותיהם של אחרות להשפיע על צריכת המסרים הטובים והלא טובים?
שאלה לאורנה ננר עורכת עיתון "לאישה": נערות הן חלק מקהל הקוראות של העיתון. מה המסרים שאת מנסה להעביר בעיתון?
אורנה ננר: עיתון לאישה מופץ בארץ ב-600 אלף עותקים. לא עושים הפרדת מסרים בעיתון. הוא פונה אמנם לנשים, אבל היום יש לנו כבר 30% של גברים שקוראים את העיתון. המסרים הם רבים:
- אישה היא שוות ערך לגבר.
- אנחנו מעודדים את האישה לצאת לעבודה אבל זה לא בסתירה לנשים שמעדיפות לשבת בבית ולגדל את ילדיהן.
- דגש על יחסים אישיים, שיהיו בגובה העיניים.
- עצות לגידול ילדים.
- מדורים העוסקים בבריאות האישה: איך להיות בריאה ולא רק מנקודת מבט של טיפול במחלה.
לינוי בר גפן: האם אין כאן מסר כפול? מצד אחד את מעודדת את הנשים לרכוש מקצוע, להיות עצמאיות, קרייריסטיות ומצד שני, על השער תופיע דוגמנית מדהימה עם מסר של מציאות אחרת, של אישה צעירה, חטובה שבדרך כלל התמונה שלה עוברת עריכה בפוטושופ והדמות שנוצרת על העטיפה היא מסוג הנשים שאינן קיימות בעצם במציאות. אנו הנשים ובעיקר הצעירות, מבינות שאנו לא כאלה ועוברות למשטרי דיאטה ולתסכול קשה.
אורנה ננר: הובלנו בעיתון פרויקט נגד רזון, הרעבה עצמית ואנורקסיה. לא נשים בשער דוגמנית שהיא אנורקטית. הדוגמניות בשער הן חלק מהחיים בעולם של היום. אנחנו מציגים בעיתון מציאות שכוללת גם אופנה וגם נשים שהן מודל ליופי ומה לעשות? זו לא בדיוק האישה שברחוב. גם נשים פמיניסטיות רוצות להיראות יפות ואני מכירה כאלה שגם עשו ניתוחים פלסטיים.
לינוי בר גפן: האם בכלל כלי מסחרי כמו עיתון "לאישה" יכול להתקיים בלי מסר כפול?
אורנה ננר: אני חושבת שיש צביעות, יופי קיים בכל העולם. האדם נושא עיניים אל היופי. זה מצב נתון, הוא חלק מהעניין. אם נשים בשער תצלום של בר רפאלי לא נעשה זאת על מנת "לגרות גברים", אבל מה לעשות? בר רפאלי תמיד "תגרה", כי היא מיוחדת. אני חיה בשלום עם זה, כי כולנו רוצות להיראות יותר טוב. אני גם פמיניסטית.
לינוי בר גפן: מדברים על החצנה של המיניות. מה דעתך על כך?
אורנה ננר: אצלנו זה לא יהיה. לפני הרבה שנים היה נהוג ב"לאישה" לפרסם צילום של אישה עירומה בעמוד 3. כבר שנים שהמדור הזה לא קיים בעיתון.
גבר מהקהל: כן, אני זוכר.
לינוי בר גפן: זה בסופו של דבר עיתון שצריך למכור. עד כמה את "מתכופפת" ולא יכולה לתת ביטוי להשקפת עולמך?
אורנה ננר: אין לי קושי, אני כבר 10 שנים בתפקיד ואין לי כל בעיה בנושא. זוכרת מקרה שהוחלט לשים בשער דמות של חוקרת ישראלית שגדלה בשכונת התקווה והגיעה רחוק. כיום היא פרופסורית מאד ידועה. אותו גיליון לא נמכר. זו הייתה מכה קשה בשבילי. ולכן שער תמיד יעוצב כשער שחייב "למכור" את העיתון.
לינוי בר גפן, לנערות בפנל: איזה סוג של מסרים אתן מפענחות מאמצעי התקשורת? איזה סוג של נערות אתן רוצות להיות?
רחלי זריף-רומנו, תלמידת כיתה י"ב, בת 17, חברה בתנועת הנוער העירונית: קצ"ב (קבוצת צעירי בת ים): יופי הוא לא דבר פסול. זה פותח דלתות גם אצל גברים. אני כנערה מסתכלת על הנושא הרבה מעבר. אני רואה את בר רפאלי ואני חושבת שהיא יפהפייה אך כשאני שומעת אותה, היא נשמעת לי ריקה מתוכן. (מחיאות כפים בקהל). לצערי, בחברה המעוותת שלנו, היופי פותח דלתות. אין דגש על כריזמה, אופי, ידע. להיות יפה זה טוב, אך לא מספיק. מצפים מאיתנו להיות "ברביות" ולהסכים למה שהגברים אומרים. כמו בטלנובלות. בתכנית הריאליטי הטלוויזיונית "האח הגדול", איילין הבלונדינית נתפסת כטיפשה ותמימה. לדעתי זה לא נכון. היא בסה"כ בת 19 ולא יודעת לבטא את עצמה. מנסים להעביר מסר כאילו היא טיפשה. מצפים ממך שלא תעני, וכשתגדלי – תביני.
לינוי בר גפן: יש מסרים אחרים שמעודדים את הנערות להתפתח?
רחלי זריף-רומנו: בתקופה האחרונה נחשפתי לנשים שהן מודל חיקוי מעבר למראה החיצוני. לדוגמא, אילנה דיין. ראיתי את התוכנית שהיא עשתה על מחנה ההשמדה בסוביבור וזה ריתק אותי. אילנה היא עבורי מודל לחיקוי ודוגמא למה שנשים מסוגלות לעשות ולאיפה הן יכולות להגיע.
לינוי בר גפן: את מרגישה שאת במיעוט?
רחלי זריף-רומנו: בנות גילי, 17, מסתכלות כבר בראיה אחרת, מעבר לקופסה. יש כאלה שמתחברות ויש שלא.
חנה בית הלחמי יועצת אסטרטגית ומנחת קבוצות: אני אמא לשני ילדים. אחד מהם מתבגר בן 14. לקראת הפרלמנט הוא היה אצלי בתצפית ובחנתי מה קורה ברשתות החברתיות. מצאתי שם קבוצה בפייסבוק ששמה "נטע מזדיינת עם… ולכן היא זונה". יש לא מעט קבוצות שכל מהותן היא השמצות נגד נערות. באינטרנט יש אינטימיות גלויה וחשופה לכולם. כולם רואים את השיחה. אנחנו דיברנו בטלפון אחד על אחד. מנעד התקשורת היום מורכב יותר מבעבר. יש שימוש בקודים ויזואליים, אייקונים וסמלים במקום קודים מורכבים הכוללים טקסט, סאב טקסט וקודים מטפוריים.
גיל ההשתקה לנערות מתחיל בגיל 12. הן משתיקות את עצמן מהמיקום במרחב הציבורי המרחב הוא אין סופי. הן משתיקות עצמן למרות שהן צריכות לדבר. שאלתי את עצמי מה זה עושה להן מבחינת העומס הרגשי ויש לי קושי להגדיר זאת. נערות, שנראות היום כנשים קטנות, מפותחות מכל הבחינות, נמצאות בעולם של גדולים. יש שם פער בלתי נסבל שמייצר מצב של קורבנוּת. הנערות אינן מבינות את השינוי, את המרחב, הן נראות מיניות. חל ריבוי של דימויים פתייניים, יש פער בין הדימוי להבנה של הנערות את משמעותו. למשל, נוצרה בפייסבוק קבוצה בשם "סיגל הזונה" ונרשמו לה 36 ילדי הכיתה שלה.
הבנות מצטלמות בפייסבוק בבגדים מינימאליים, בגופיה סקסית ופוזות שהן בהחלט זנותיות. אחר-כך צומחות על סמך התמונות האלה בדיחות סקסיסטיות חד-כיווניות, של הבנים כלפי הבנות. המסר שעובר הוא מסר של השתקה ויזואלית, דרך תמונות ולא בטלפון. הנערות חושבות שהן שולטות במצב, ושם יושב הדיסונאנס. לנערות יש הרגשה של הקטנה והפער הבין-דורי הוא ענק. ברשתות החברתיות הן חוגגות וזה מגביר את האשליה. הנערות סובלות מהיעדר חינוך לריבונוּת. הוא ה"גבר גבר" והיא ה"פתיינית." נוצר היפוך תפקידים לכאורה: ייצוגי הבנות נתפסים (גם על ידן) כפתיינות אגרסיבית, שולטות במצב, כשהמודל לחיקוי בבניית ייצוגים הוא פורנוגרפיה ופרסומות. כ-90% מהתמונות של הבנות, לבד או עם חברות בתנוחות ובמצבים שונים, מבוימות או בסדרות. לעומתן, רוב תמונות הבנים הן תמונות של קבוצות בנים באירועים חברתיים (מפגש, טיול) או מייצגות כישורים ומיצוב חברתי משפיע (מנגנים, למשל).
המסקנה היא שאין התקדמות תודעתית-ריבונית לעומת העולם ה"ישן", הפער הבין-דורי בכל הנוגע לשימוש במרחב הווירטואלי מעניק לנערות במיוחד וגם לנערים, אשליה של כוח ויתרון. היעדר חינוך לשוויון ולריבונות ניכר מתוך ייצוגי שני המינים ברשת. נדרש חינוך בכל המרחבים.
לינוי בר גפן: זה המצב בנות?
שני כהן: לפעמים כן, כי מצפים מהאישה להיות 'כוּסית וסקסית' כי זה מה שמושך. היעד בפייסבוק הוא להכיר חתיכים.
לינוי בר גפן: איזה תפקיד יש לכן, כמי שמייצרות וצורכות תקשורת?
שני כהן: תפקידנו לייצר בנות עצמאיות שלא חייבות להיכנע לתמונות החשופות.
לינוי בר גפן: איך אתן פועלות מול הבנות האלה?
שני כהן: לא מגיבות, כי ברגע שאת מגיבה, כל החבורה מתנפלת עלייך. זה עניין אישי שלי. המסר הרווח הוא שאני "שווה" אם אני "שווה" מינית. כל אחת רוצה לשמר את המצב שלה כדי להיראות "שווה".
משתתפת מהקהל מבקשת מאורנה ליצור בעיתון פינה בשם "חכמה על חשבוננו", כדוגמת "יפה על חשבוננו", שתעודד נשים לעסוק בנושאים ערכיים ותציג נשים מוצלחות, לעומת המסר: "תביאי חברה ונעשה אותה יותר יפה".
אורנה ננר: רעיון לא רע.
לינוי בר גפן: עד כמה אתן מתייעצות עם האמהות שלכן?
רחלי זריף-רומנו: אמא שלי אומרת: "לכי לבד, את כבר ילדה גדולה". ואני, לא בא לי ללכת לבד. להיפך, אני רוצה שאמא שלי תבוא איתי. היא, מבחינתי, העין הבוגרת הביקורתית. לא רוצה להיכנע למודה העכשווית. אני לא תמיד מקשיבה לה, אבל חשוב לי שהיא תבוא איתי. יש לי קשיים לגבי הדימוי העצמי ולגבי חוויות בבית הספר. אני טיפוס פתוח ולכן משתפת, מדברת וגם מקשיבה. אבל יש גם נושאים שלא מדברים עליהם עם אמא.
ח"כ רחל אדטו: אני מנסה להעביר עכשיו חוק בכנסת שנקרא "חוק הדוגמנות" (ראו במסגרת). לקראת הגשת החוק עברתי בבתי-חולים שבהן מאושפזות נערות שסובלות מאנורקסיה ומהפרעות אכילה ונפגשתי גם עם הורים לנערות האלו. הדבר שעובר כחוט השני הוא שכל הבנות הללו התחילו את העניין מדיאטה. המודלים לחיקוי הם כאלה שמשדרים "תהיי רזה, תהיי יפה" ושזה טוב.
לינוי בר גפן: לא מספיק לראות תמונה של דוגמנית רזה וחטובה בכדי להגיע לאנורקסיה. תפקיד התקשורת כאן הוא מוגבל.
ח"כ רחל אדטו: היופי זה לא הרזון. בר רפאלי היא לא שדופה ורזה. האנורקסיה היא התדרדרות ממצב מסוים. יש נקודה בסיסית שממנה לא תגיעו לאנורקסיה. צריך הורים תומכים, פעילות של תנועות נוער, משהו ערכי.
הצעת החוק אומרת לא תועסק אישה בדוגמנות אם היא מתחת למשקל מסוים. אם היא כל כך רזה היא לא תוכל לשדר מודל לחיקוי. אפשר לשנות היום הכל. למשל, בתוכנת פוטושופ. נכון, תהיה בעיה של אכיפה בעתיד, אבל אנחנו עושים הכל כדי להביא את הנושא למודעות. והנה, פרלמנט נשים הוא במה מעולה לאזכור הנושא וחשיבותו לצעירות.
אורנה ננר: אצלנו בעיתון קיבלנו החלטה שדוגמניות אנורקטיות לא תעלינה לדפוס.
לינוי בר גפן: אני לא מאפשרת לסטייליסט להלביש אותי כאישה בעלת גוף של נער צעיר. אני אישה, ולכן אני לא מוכנה שילבישו אותי בבגדים צמודים שאני בקושי יכולה לנשום בהם. אני רוצה סטייליסט שיביט עליי מנקודת מבט של אישה.
רחלי זריף-רומנו: מעבר ליופי ישנם הרבה מאוד דברים בנשים. אין שום סיבה אמיתית להשתמש באישה כ"חפץ" כמו שעושים בעיקר בתוכניות ריאליטי, בפרסומות בטלוויזיה ובהצגת דימויי גוף של נשים. באישה, כמו בכל אדם אחר, יש הרבה מעבר למראה החיצוני ונשים צריכות לשים דגש על כך. לעיתים קרובות נשים משקיעות מקצינות את ההשקעה במראה החיצוני, בניסיון להיראות "מושכת", לא באמת כי ככה הן רוצות ובזה הן מאמינות, אלא מפני שהן מקוות להיתפש כמושכות על ידי הגברים. חברה מעוותת כמו זו שלנו, שמה דגש מרכזי על החיצוניות. נוצר מצב בו כל דמות שראויה, לכאורה, להערצה, חייבת להיראות כמו "טופ מודל", עם גוף ייצוגי ופנים מושלמות ובעיקר – כמה שפחות בגדים.
כדי לשנות או לפחות לנסות להוביל מהלך שטומן בחובו שינוי, יש להתחיל את השינוי איתנו; לחשוף את הנשים למילוי תפקידים שנתפסו עד כה כ"גבריים"- עבודה פיזית, עבודות נהיגה, טכנאיות בכל מיני תחומים וכך להעלות את יכולותיהן לתודעה, שכן אין שום דבר שגבר יכול לעשות טוב מאישה. אם כבר, ההיפך הוא הנכון.
יש לזכור שהשינויים הכי גדולים מתחילים באנשים הכי קטנים; אם אנחנו נוביל שינוי תדמיתי של האישה ומעמדה, כקבוצה יחסית קטנה ומזערית בהשפעתה החברתית, הרעיונות ילכו ויתעצמו ויש סיכוי לשינוי בקנה מידה גדול יותר בשנים הבאות, מה שיש לציין, יש שינוי בשנים האחרונות. האישה בימינו נתפסת בצורה הרבה יותר רחבה ומוערכת מכפי שהיא נתפסה לפני עשור. התקווה היא שהדברים ילכו ויתקדמו ואידיאל היופי, החיצוני והפנימי, יתפוס משקל חברתי שונה שיקל עלינו, הנשים, את העבודה הקשה של לנסות להסביר את צרכינו ועולמנו הפנימי, שכולל הרבה יותר מהשאיפה להיראות כמו בר רפאלי.
