בית הספר כמחולל שינוי בתפיסת תפקידי מנהיגות, בקרב אמהות

אחת המכות הגדולות שקיבלתי הייתה שכל העמותות שהייתי פעילה בהן זרקו אותי כשהתחלתי להתמודד על ראשות המועצה. מסיכת ההשפלות שעברתי חיזקה את אמונתי ביכולתי.  מצבן של רוב הנשים היום לא השתנה באופן משמעותי, הן ממשיכות לגדל את הילדים, לנקות, לבשל, לכבס, לקנות, להאכיל, להשכיב, לתפור, לרחוץ וגם לעבוד מחוץ לביתן. בתי הספר מהווים שדה נרחב ביותר שבו בולטת הדומיננטיות הנשית ובו יש מקום מועצם לאמהות. ככל שנדע להגדיל את העוצמה הזו ולתרגמה למעשים – עצם המעשים ישחררו נשים ואמהות מתחושת העבדות המתמשכת.

 אני מגיל 17 בעלת תודעה חברתית מפותחת. התמודדתי על ראשות העיר לפני 14 שנה. הגעתי למקום השני מול שבעה גברים ונכנסתי למועצה. אחת המכות הגדולות שקיבלתי הייתה שכל העמותות שהייתי פעילה בהן זרקו אותי כשהתחלתי להתמודד על ראשות המועצה. במשך ארבע מלחמות ניהלתי עורף אזרחי של אלפי תושבים, כולל חולים, זקנים, נכים וכאלו שלא היו מסוגלים לעזוב את העיר. מכאן, שבמקום בו נשים רוצות ונדרשות, הן יכולות לעשות עבודה הרבה יותר טובה מזו של גברים. עברתי מסכת של השפלות, אך אני לא מושפלת. הן חיזקו את אמונתי ברוח ובכך שאיש לא ייתן לנו. אנחנו צריכות להחליט מה אנחנו רוצות ואת הפסגה הזו אנחנו כובשות. ככל שהתקדמנו, עדיין יש לנו הנשים עבודה רבה.

אצלי בביה"ס הבנות לא משחקות מחניים. כי בכדורגל כל השחקנים בועטים ופוגעים בכדור ואילו במחניים – זורקים את הכדור ופוגעים בשחקנים.

לפני שבועיים באה אליי אישה צעירה, אם ל-4 ילדים שתיארה מסכת חיים בלתי אפשרית. היא אמרה שבן זוגה טוב רק כדי להביא כסף הביתה ולישון לצידה במיטה, וציינה בגאווה גדולה שאת כל יתר הדברים היא עושה לבד. אמרתי לה שכמשרתת היא מקבלת 100. כמנהלת – אפס. כך אני מחנכת גם את הילדים בביה"ס.

בילדות המוקדמת שלי האבות יצאו לעבודה והנשים נשארו בבית. זו לא נחשבה עבודה. זה היה רק לגדל את הילדים, לנקות, לבשל, לכבס, לקנות, להאכיל, להשכיב, לתפור, לרחוץ, ל... ל... ל... והכל סביב השעון ללא חזרה מהעבודה וללא מנוחה שאחרי העבודה. ברבות הזמן גם הנשים יצאו לעבודה והן המשיכו לגדל את הילדים, לנקות , לבשל, לכבס, להאכיל, להשכיב... שוב סביב השעון, רק הרבה יותר דחוס.

ומה היום? האם מצבן של רוב הנשים השתנה באופן משמעותי? אני חושבת שאצל חלקן יש שינוי, אך אצל רבות מאוד עדיין לא. תודעת השוויון בין נשים לגברים ברורה ומובהקת כהנחה פילוסופית-חברתית, תרגומה המעשי רחוק עדיין ממונחי הצדק-החברתי, כפי שאני מבינה אותו. שנים רבות אני מנהלת בית ספר באזור פריפריאלי, בתקופות של שלום ומלחמה. במשך השנים ניהלתי רובע אזרחי בחרום. נושאי החינוך והחברה מעסיקים אותי עוד מנעורי ואני פעילה חברתית בתודעה ובמעש. המאבק החברתי של הקיץ האחרון העלה לקדמת הבמה את הכוח הנשי ואת איכויותיו. בכל מקום ומכל זווית אפשרית התקיימו מעגלי שיח של אזרחים בעלי תודעה חברתית, שביקשו לברר ולהבהיר את מהות "הצדק" אותו הם רוצים לעצמם ולחברה הישראלית. הזרם התודעתי המפעפע סוחף באופן טבעי אל הדרישה לשוויון זכויות ולשוויון הזדמנויות. הקול הנשי נמצא בעמדת כוח שחוצה את גבולות ומגבלות הפורומים הנשיים ויכול להיות ההזדמנות הגדולה לשינוי המיוחל. לא עוד הצהרות אלא מפרט שיטתי של תוצאות. תודעת כוח ורצון לצדק שיתורגמו להישגים כמותיים ומדידים ויעוגנו בחקיקה, יהוו את הניצחון המשמעותי ביותר למאבקי הנשים בדורות האחרונים.

בתי הספר, שברובם מנוהלים על ידי נשים, מחזיקים בעוצמה נשית שעיקרה ידע ושליטה בפרטים. אנחנו המנהלות והמורות שעובדות עם ציבור רחב של אמהות ונפגשות מידי יום ביומו עם הנשים הנלחמות על איכות חיי ילדיהן בהיבטים הכלכליים וגם בהיבטים החברתיים והתרבותיים. אנחנו הן שמחזיקות בידע ובכאב הכרוך במאבקן המתמשך ואנחנו צריכות להירתם לתרגומם למסמך ולמפרט דרישות סף ולמה שייקרא "צדק חברתי". בתי הספר מהווים מקום טבעי לזיהוי הצרכים מעצם היותם השדה הנרחב ביותר בו בולטת הדומיננטיות הנשית ובו יש מקום מועצם לאמהות. ככל שנדע להגדיל את העוצמה הזו ולתרגמה למעשים – עצם המעשים ישחררו נשים ואמהות מתחושת העבדות המתמשכת וישקיטו את מצפוננו בבואנו לדרוש "צדק חברתי".

לאה ארליך היא מנהלת בית-ספר תל-חי בקרית שמונה