מדיניות אנטי מורות: פיטורין, צמצומים, פגיעה במסלולי קידום ובתנאי פרישה

עידוד פרישה הוא כלי לקיצוצים תקציביים אך לא בהכרח מיטיב עם הפורשות. האיגודים המקצועיים מגינים על העובדים שאינם בהכרח הנפגעים העיקריים, אלא יותר על קבוצת האינטרסים שמתוכה הם באים.

מרבים לטעון נגד התכנית הכלכלית החדשה מכוון ההשפעה שלה על נשים, שהיא גדולה יותר מזו על גברים. יחד עם זאת, לעיתים ניתן לראות גם צד חיובי של התכנית, בניסיון להשוות זכויות. את ההשפעות של תכנית כלכלית חדשה ניתן לבחון רק במבחן הזמן ולכן, נוכל רק לשער אותן בראייה ארוכת טווח. ניתן לדלג על מספר שינויים שהם מאד ברורים: הפחתת הקצבאות למשפחות חד הוריות ולקצבאות ילדים, המשולמות לחשבון הבנק של הנשים, והפחתת דמי האבטלה. אני מבקשת להאיר את הנושא מזווית קצת שונה. בתחום האבטלה אני מתייחסת לנשים, כפי שנראה בהמשך, משום שהפיטורין פוגעים יותר בנשים מאשר בגברים, לא רק בגלל שהפיטורין באים לידי ביטוי בעיקר במגזרים המעסיקים בעיקר נשים, אלא משום שמטבע הדברים, יש יותר עובדות זמניות בקרב נשים, בעיקר בגיל של לידות וגידול ילדים. בנוסף, יש לזכור שמעסיקים נוטים לפטר נשים לפני גברים, בשל ההתייחסות אל פיטורי נשים כאל פיטורים פחות מכאיבים, בגלל ההתייחסות אל משכורתה של האישה כאל  משכורת שניה, "משלימה". אני מתכוונת להתייחס לתחום העבודה, תנאי עבודה ויחסי עבודה, ובתחום זה לשני נושאים שנראים לי מרכזיים: שינוי גיל הפרישה ועידוד הפרישה, ככלי לביצוע קיצוצים בתקציב. בנושא הארכת גיל הפרישה נראה, על פניו, שחלה הרעה משמעותית גדולה בהרבה אצל נשים ביחס לגברים. אם גיל הפרישה מועלה ל-67 הרי גברים יעבדו שנתיים יותר ממה שעבדו עד היום ואילו נשים יעבדו שבע שנים יותר. כלומר, יהיה פער של חמש שנים בגיל הקובע לפרישה. במבט ראשון ניתן לטעון שיש בכך דווקא הטבה והשוואת מעמד של נשים לזה של גברים. זאת, אם בוחנים את המצב מנקודת הראות של נשים שיצאו ממעגל העבודה בתקופות שונות, או עבדו בהיקפי משרה נמוכים, על מנת לטפל בבית ובילדים, או בעקבות הצטרפות לשליחויות של בן הזוג, ולפיכך לא השלימו זכויות פנסיוניות. נשים אלו יוכלו להשלים שנות עבודה ולהשיג בכך זכויות פנסיוניות מרביות. בחינה יותר מדוקדקת תבדוק את היצע מקומות העבודה הפתוח בפני נשים בעידן המקדש את הנעורים. האם נשים ימצאו מקומות עבודה? האם מקומות העבודה, בהם הן עובדות, יאפשרו להן להישאר בעבודה עד גיל פרישה, או שבמסגרת קיצוצים תקופתיים, במיוחד לנוכח הפיחות הזוחל במעמד הקביעות בעבודה, יציעו להן בתקיפות לפרוש מוקדם יותר? לפרישה מאוחרת של נשים ממעגל העבודה יש גם השלכה על הדור הבא של האימהות העובדות. רבות מן הפורשות מעלות את נושא הפרישה לסדר היום שלהן ברגע שמצטרף הנכד הראשון למשפחה. הישארותה של הסבתא במעגל העבודה יקשה על האם הצעירה בפיתוח הקריירה שלה, ואולי גם ידחה את ההחלטה בדבר הרחבת המשפחה, כמו שהיה מקובל בברית המועצות בתקופה הקומוניסטית.

סוגיית עידוד הפרישה ככלי לקיצוצים תקציביים מעלה שאלות רבות: האם עידוד הפרישה בתנאים של פנסיה מוקדמת הוא אכן בגדר הצעה טובה? האם לכל המפוטרות ניתן להציע תנאי פרישה  סבירים? האם יותר נשים מפוטרות? האם הצעות לפרישה מרצון עם תנאים של עידוד פרישה מופנות יותר לנשים מאשר לגברים? האם הקיצוצים הגדולים במשרד החינוך נעשו דווקא במשרד זה, לא רק בגלל שהוא המשרד השני בגודלו אלא בגלל שמועסקות בו בעיקר נשים? על פניו נראה שהתשובות מצביעות על עידוד פרישה ככלי לקיצוצים תקציביים אך לא בהכרח מיטיב עם הפורשות. גם מי שפורשת מוקדם לגמלאות אינה זוכה לשמר את מעמדה הכלכלי. בהעדר חלופה תעסוקתית יש בהצעות אלה משום פגיעה כלכלית חמורה. תעסוקה חלופית קיימת במקרים מסוימים, אך ככל שמעמד העובדת נמוך יותר סיכויי ההשתלבות מחדש במעגל התעסוקה נמוכים יותר. לכך, כמובן, יש להוסיף שפרישה לפנסיה מוקדמת היא פונקציה של גיל הפורשת ושל מספר שנות העבודה. הפרישה לא תמיד מתאפשרת וגם אם כן, היא לעיתים מתרחשת בתנאים שיש בהם פגיעה חמורה במעמד הכלכלי של הפורשת. ההצעה לפרישה מוצגת על ידי המעסיקים והאיגודים המקצועיים ברוב המקרים כהצעה נדיבה ומאוד כדאית, כאשר המקבל אותה מתפתה מבלי לבדוק לעומק את המשמעות הכלכלית העתידית, בעיקר מתוך אמונה וחוסר הבנה. כיוון שקבלת החלטה מסוג כזה היא ברוב המקרים בלתי הפיכה, יתגלה המהלך בדיעבד כשגוי וכבלתי הפיך.

בגלל הייצוג של "הפוך על הפוך" בקרב האיגודים המקצועיים, גברים מייצגים מגזרים נשיים, דתיים מייצגים חילוניים, יהודים מייצגים עובדים ערבים, עובדים חסרי השכלה מייצגים בעלי השכלה וכו') מגינים האיגודים המקצועיים על העובדים שאינם בהכרח הנפגעים העיקריים, אלא יותר על קבוצת האינטרסים שמתוכה הם באים. חשוב לזכור שנציגי האיגודים ייבחרו בהמשך על ידי אלה שנשארו במערכת ולא על ידי אלה שפרשו ממנה. הפורשים ברובם מבטלים את חברותם באיגוד המקצועי. כמו כן ראשי האיגודים המקצועיים משיגים שקט תעשייתי, בכך שמאפשרים עידוד פרישה ופרישה מוקדמת, בתנאים מועדפים (פנסיה מוקדמת, פיצויי פיטורין). הם מנסים להסביר לעובד שהוא עושה צעד נבון וכלכלי בקבלו את הצעת הפיטורין, כאשר הוא, למעשה, אינו יודע את הערך האמיתי של המשך העבודה. זאת במקום לצאת נגד הקיצוצים, להיאבק על השארת אנשים במעגל העבודה. המעסיקים יודעים לפתות את האיגודים ולהציע להם הצעות לפרישה מוקדמת בתנאים לא טובים, מתוך ידיעה שהאיגודים יעדיפו פתרונות קלים שאינם מחייבים כניסה למאבק.

עירית זהבי היא יועצת לעובדי המגזר הציבורי