צריך לצאת מעזה מייד

ב-23 לינואר 2005 הגיע מספר ההרוגים ברצועת עזה ל-222. בין מאי 2004 לינואר 2005, פחות מתשעה ירחי לידה, היו 52 הרוגים ישראלים ברצועת עזה. אנחנו קוראות לשמור על חיי הילדים, בני הזוג, האחים והאבות. הדרך שלנו, דרך הנשים, היא דרך ההקשבה וההידברות, שבה אין מנצחים ומפסידים. יש לנו מחויבות לקחת חלק בהכרעות הגורליות הנוגעות לחיי כולנו.

 תנועת "שובי-נשים למען יציאה מעזה", מציבה קול נשי בנושא פוליטי-מדיני מובהק: ההתנתקות מרצועת עזה.

מדוע יש לצאת מעזה?

• ממשלת ישראל והכנסת כבר החליטו – ישראל תצא מרצועת המוות המכונה רצועת עזה. אי אפשר להישאר בחבל ארץ בו כ-7500 ישראלים מוקפים בכמיליון וחצי פלסטינים – בצפיפות הגדולה ביותר בעולם. הסיכון היומיומי לחיי האזרחים כולל סיכון חיי ילדים קטנים – אינו נסבל. ברצועת עזה עצמה חיים אזרחים ישראלים רבים הרוצים לפתוח דף חדש בחייהם, ולו מתוך השלמה. גם רוב רובו של הציבור בישראל תומך בהחלטה זו, אחת ההחלטות החשובות והאמיצות בתולדות המדינה.
• לפיכך – זוהי רק שאלה של זמן. אלא שהחלטות לחוד וביצוע לחוד. ובינתיים בנינו, חיילי צה"ל, מסכנים חייהם יום-יום ושעה-שעה, למען הגנה על חבל ארץ שברור כבר כי לא נישאר בו, שאיננו רוצים להישאר בו.
• הססנות, לצד ניסיונות לגרוף רווחים פוליטיים, גורמים לדחיית ביצועה של ההחלטה. תהליכי החקיקה הנדרשים איטיים מדי. הסיוע המיידי, המוצע בינתיים לתושבי רצועת עזה שמאסו בחיים תחת פצצות מרגמה ובסיכון יום-יומי של ילדיהם, מועט ואינו מאפשר פתיחה בחיים חדשים. התמהמהות זו מעבירה מסר מבלבל ומחזקת את קולו של מיעוט קיצוני ומסוכן, הפוגע במירקם החברתי והדמוקרטי של מדינת ישראל.

מדוע נשים? כבנות, אמהות, אחיות ובנות זוג, אחרי עשורים של מלחמה, אובדן, שכול וכאב, עשורים שבהם הייתה הסמכות והמנהיגות בידיהם של גברים, הגיע הזמן שניקח אחריות ונשמיע קול המצביע על דרך אחרת. מכוחה של אחריות זו אנחנו בוחרות לפעול למען שמירת חיי היקרים לנו, מתוך תחושה כי אין לנו עוד דם מיותר או זמן מיותר. אנחנו קוראות לשמור על חיי הילדים, בני הזוג, האחים והאבות. אנחנו מאמינות שניתן ליצור הבנה בין נשים מכל קשת העמדות ואורחות החיים. הדרך שלנו, דרך הנשים, היא דרך ההקשבה וההדברות, דרך שבה אין מנצחים ומפסידים. זוהי דרך שמבקשת לשמור על חייהם של מי שאנו בחרנו לחיות עמם, של מי שהולדנו ואנחנו מטפחות באהבה. יש לנו מחויבות לקחת חלק בהכרעות הגורליות הנוגעות לחיי כולנו. ילדים שחינכנו לשרת בצבא הגנה לישראל והנה הם מסתכנים לשווא ברצועת המוות שבמילא נעזוב בקרוב.

אנחנו גם נשים שמבינות חיים של נשים שם. אנחנו מבינות שלצד הדאגה שתיארתי, יש גם קשר עמוק, רגשי, אמיתי, לבית שהוקם ובו נולדו ילדים ונכדים. אנחנו פונות גם אליכן אליהן: שובו הביתה. אנחנו מאמינות שאתן זכאיות לכל הסיוע והתמיכה, כדי שתוכלו להיפרד – ולהמשיך בחייכן בתוך מדינת ישראל, בכל מקום בו תבחרו לחיות באופן שייטיב איתכן ועם משפחותיכן, אבל יפסיק לסכן אתכם ויפסיק לסכן את בנינו החיילים, לפצוע אותם ולהרוג בהם. השיח הנשי, הרגשי, לצד השיח הרציונאלי (ובשום פנים לא במקומו), הם המייחדים אותנו ומאפשרים לנו לבטא כאב וחרדה, ולשתף גם גברים בשיח הזה. יש בינינו, בשובי, אמהות, כמו אורה וטל וריקי ודבורה וחנה ודליה ועוד רבות מאוד, שכל חייהן סובבים סביב כל מהדורת חדשות וצלצול טלפון, המכירות כל שם וכל פינה ברצועת עזה ומונות כל יום וכל שעה שבנם נמצא שם. לכולן בן האומר – אני אעשה את המוטל עלי, עשי את כל שביכולתך. בינינו אחיות החרדות לאחים, סבתות שמוכנות לבוא לכל הפגנה, כי זה בלתי נסבל בשבילן להיות פסיביות ובודדות בדאגתן לנכדים, אמהות לילדים צעירים החרדות שבניהן יגדלו מהר מדי, לפני שנצא משם וכאלה שבניהם כבר בגרו, אבל כל חייל שם נמצא גם בליבן. התחלנו למנות את ההרוגים הישראלים ברצועת עזה. כשהתחלנו בפעילותנו, מניין ההרוגים ברצועת עזה היה 170. היום (23.1.2005) מספר ההרוגים הוא: 222. מאז ראשית מאי 2004 -  פחות מתשעה ירחי לידה – 52 הרוגים ישראלים ברצועת עזה. זו התשובה הנחרצת שלנו – מדוע צריך לצאת מעזה – ומיד.

ד"ר דורית אלדר-אבידן היא חברת תנועת "שובי-נשים למען יציאה מעזה"