הנשים המטופחות, "מסתירות" את עצמנו בדומה להסתרה באמצעות רעלה…  הפמיניזם שיחרר את האישה מהגדרה נוקשה של התפקיד – אם רעיה ועקרת בית ומהתכונות הפאסיביות שלה, אך חיזק בתוכה את צורך ההתמכרות ליופי – על-פי סטנדרטים חברתיים-תרבותיים ההולכים ומחמירים, ונקבעים על-ידי גברים. סוג חדש של שיעבוד סוחף את האישה באגרסיביות לחרדות, ייאוש ותחושת חוסר ערך.

כל בוקר אני עוטה על פני "מסיכת יופי" כדי להיות ראויה להיראות בפומבי. טקס לבישת המסכה לוקח זמן. ממוצע של חצי שעה כל פעם. חשבתי על כך והגעתי למסקנה שאנחנו, הנשים המשוחררות, המטופחות, "מסתירות" את עצמנו בדרך שאינה שונה באופן עקרוני מהסתרה באמצעות רעלה…

  • למה אני עושה זאת? והאם המצב שלי הולך ומחמיר?

אני עושה זאת כי אני עדיין לא אשה משוחררת. אני, כמו מיליוני נשים בעולם למדנו להגדיר את נשיותנו באמצעות הביולוגיה והתפקיד: במונחים סטריאוטיפיים – אם, רעיה, עקרת בית; במונחים של "נכסים מתכלים" – נעורים ופוריות; הגדרת האישה במונחים של תכונות פאסיביות: צייתנות, הכלה, הזנה, טיפוח, טיפול, הבנת האחר, היענות לצרכים של האחר, וויתור, סתגלנות, ועוד.

  • ממה שיחרר אותי הפמיניזם וממה לא?

הפמיניזם שיחרר אותי במידה מסוימת מהגדרה נוקשה של התפקיד – אם רעיה ועקרת בית, הוא שיחרר אותי במידה מסוימת מהתכונות הפאסיביות שלי, אך חיזק בתוכי את צורך ההתמכרות ליופי – על-פי סטנדרטים חברתיים-תרבותיים ההולכים ומחמירים. הצלחנו להביא עצמנו למרכז השיח החברתי ולהעלות למודעות החברתית את מצבנו הקיומי – האישי והפוליטי, הצלחנו להוכיח שאנו מופלות בכל מישורי החיים, הצלחנו לחוקק חוקים מתקנים להטבת מצבנו, הצלחנו לחדור באופן די מרשים לשוק העבודה ואפילו לתפוס עמדות בכירות (אם כי לא במידה שקיווינו), הצלחנו ללמוד להיות אסרטיביות עם בני הזוג שלנו, עם ילדינו, הצלחנו להבין ואפילו להפנים את הרעיון הפשוט והבסיסי שגם לנו מגיע משהו, שאנחנו בני אדם עם זכויות, מעבר למגדרנו. השימוש בפועל "הצלחנו" אולי יומרני מידי נוכח מצבן העגום של מיליוני נשים בעולם השלישי, נוכח דיכוין המתמשך היומיומי של מיליוני נשים בעולם המוכר לנו, העולם המערבי. אלו הנשים "הבלתי נראות", לעתים גם לעינינו שלנו, הנשים ש"הצליחו". יחד עם זאת, אנו מעיזות לומר בקול גדול שהצלחנו, ולו בשל העובדה המוצקה שדיכוי נשים אינו מובן מאליו יותר ואינו נתפס כ"טבעי" וכ"דרך העולם". אין ספק שהמהפכה שעשינו מרשימה, דרמטית ובלתי הפיכה.

  • הדיכוי החדש – "מיתוס היופי" בזיקה לתרבות הפורנו והפופ

האם הצלחנו יותר מידי? האם השינויים הללו ביחסי המינים המערערים את כוחה של הסמכות הגברית – האישית והפוליטית – הם כה מאיימים על שני המינים עד כדי כך שנולד צורך דחוף לאזן מחדש את תנועותיהם, כך שהסטטוס קוו ישמר, בכל זאת – אבל בצורה חדשה, סמויה אך מוחצת בהשפעתה. נעמי וולף טוענת, בספרה מיתוס היופי (1991, 2002), שאכן כך. תרבות הפורנו והפופ שהפכה מאז שנות השבעים לפופולרית יותר ויותר. היא מסייעת בעיצוב התדמית הנשית החדשה – למעשה בהמשך הדיכוי של הביטחון העצמי הנשי ביופיה הטבעי ובמיניותה של האישה – באסטרטגיות שהולכות ונהיות מתוחכמות יותר ויותר. לא, אין זו מזימה בינלאומית הנרקמת בחדרים אפלים, אלא בפשטות, מגמות ואופנות חדשות הנולדות מכוחם של יחסים מעורערים בין המינים ומצורך גברי לעצב נשים לצורכי האגו והמיניות הגברית (שאף היא הופכת קורבן להתניות פורנוגרפיות הרסניות). צורך זה שמקבל חיזוקים מתעשיית הפורנו, הבידור האופנה, הקוסמטיקה, המזון, הרפואה ועוד, מגדיר מחדש את הנשיות במונחים של גוף ונפש, בריאות ויופי, מיניות וחושניות. דומה שאגדת פיגמליון חוזרת על עצמה בלבוש חדש ואף מסוכן ואכזרי יותר. אם בעבר התגאה העולם הגברי ביכולתו לעצב את דמות האישה ואישיותה לצרכיו, הרי בשנים האחרונות, תודות להשפעה האדירה של תדמיות היופי המחמירות והולכות, נראה שדמות האישה מעוצבת ומגולפת מבפנים ומבחוץ. כמיהתה האינסופית של האישה לעמוד בסטנדרטים הבלתי אנושיים של יופי והחיבור שהתרבות עושה עבורה בין מיניותה ליופייה, יוצרים סוג חדש של התמכרות ושיעבוד הסוחפים אותה באגרסיביות למחוזות נפשיים של חרדות, ייאוש ותחושת חוסר ערך. אותם מקומות אפלים שחשבנו שעזבנו אותם ללא שוב. רק כך נוכל להסביר לעצמנו מדוע ילדות, נערות ונשים צעירות, שנולדו לעולם שיש בו תקווה חדשה לנשיות, מרעיבות עצמן בדיאטות "כאסח", מבלות שעות במכוני כושר, מפתחות הפרעות אכילה שהפכו כמעט למגיפה חברתית, ועוסקות באופן אובססיבי בשמירה על נעוריהן תחת אזמל המנתחים "הקוסמטיים". תופעות אלו מרחיקות נשים מסדר היום הפוליטי הנוגע לחייהן, פוגע בבריאותן, בשמחת חייהן ובביטחונן העצמי כנשים, ביכולותיהן ליהנות ממיניותן, ובנחישותן לדאוג לזכויותיהן.

  • איך זה עובד בפועל?

לכל "הישג" תג מחיר חדש ואכזרי במיוחד, אך זאת מגלות נשים רבות מאוחר מידי: מחיר השליטה במשקל – הפרעות אכילה חמורות; הגדלת שדיים גורמת לנזקי הסיליקון; גוף מחוטב מחייב התמכרות לחדרי כושר; ניתוחים פלסטיים עלולים לגרום לנזקים רפואיים, המתבררים לאחר שנים ומחייבים חזרות על אותם ניתוחים. כל זאת לצד השקעת זמן וכסף רב על ביגוד מותגי, מוצרי קוסמטיקה (המבטיחים נעורים ושקרים אחרים). ואם נוסיף לכך את דימוי האישה הסקסית במונחים של כוכבת פורנו, נגלה עד מהרה כי ההישגים שהשיגה התנועה הפמיניסטית ברוב עמל עומדים בסכנה של ממש.

  • החיבור בין תרבות הפורנו והפופ לנשיות המצליחנית-מינית החדשה

עיניו הבוחנות של גבר את אבריה של אהובתו, תוך שהוא "שוקל" אותה תרתי משמע, באמות מידה הלקוחות מסרטי הפורנו הרך והקשה, מתעשיית היופי על גווניה ודרישותיה הבלתי אנושיות, הופכות אותו לשופט העליון של יופייה-מיניותה. הוא השופט המעניק לה את הפרס הגדול – אם עמדה בסטנדרטים – תשוקתו. היא הנשפטת שתשוקתה אליו נשענת ומותנית בתשוקתו אליה. החרדה שלה משפיטתו, ההפנמה וההזדהות שלה עם מושגי יופייה הנשי, שהם בעצם העדות למיניותה ונחשקותה, הם הקרקע עליה יצמחו חרדתה ובושתה, שהם האויבים הגדולים של תשוקתה.

  • החיבור בין הצלחה בקריירה ויופי

שבועוני היופי אוהבים אותן – צעירות מצליחות וזוהרות. הן המודל הנשי החדש המשלב שאפתנות, נעורים, יופי חיצוני וסקספיל. ואנחנו, "סתם נשים", תולות בהן עיניים מעריצות וחולמות להיות כמותן. דימויים אינם נולדים כך פתאום. הם מתפתחים לאיטם בהשפעת הזרמים החזקים הסוחפים את התרבות כולה. היום זה כבר די ברור – תעשיית הפופ (והפורנו) הגורפת ביליונים חדרה לכל פינה בחיינו ועיצבה מחדש את חלומותינו על מיניות, יופי, קריירה ומשפחה. כמו מגיפה המתפשטת ומדביקה כל אשר בדרכה, כך אנחנו נשים (וגם גברים) נושמים, יונקים, מפנימים את האוויר הזה ונשאבים לנורמות החדשות הניבטות אלינו ברחוב, בטלוויזיה, בשבועונים ובסרטים. אז כן, זה כבר זמן-מה שאשת הקריירה מחויבת, בנוסף לכישוריה המקצועיים, להיות יפה, "להיראות טוב", ייצוגית, צעירה דייה, רזה דייה, מעודכנת בעולם המותגי ומשדרת את ניחוח "אשת העולם". אשת הקריירה שלמדה והשקיעה רבות בהשכלתה וקידומה בעולם העבודה פגיעה במיוחד, מאחר והיא נדרשת לעמוד בסטנדרטים החדשים הללו (שלדעת וולף אינם מקריים או תמימים). כוח כלכלי-פוליטי גברי דוחף חזק לכיוון זה, כתגובה לעצמאות החדשה המאיימת על העולם הגברי. יופי נשי – החלום המשותף לנשים וגברים מוחדר באמצעים לכאורה ידידותיים לאישה, לכאורה למען האינטרסים שלה, אך את נזקם קשה להעריך. אישה מודרנית, כמעט כל אישה, ובעיקר נשות קריירה רווקות וצעירות, החיות בערים הגדולות, נשבות בקסם ה"נשיות החדשה הסקסית ומשוחררת", ("סקס והעיר הגדולה", "אלי מקביל" ועוד), ועד מהרה כולאות עצמן במקום צר מלהכיל את שאיפותיהן וחלומותיהן כבני אדם – בית הכלא החדש של הנשים – מיתוס היופי. מיתוס כמו כל מיתוס מבוסס על פנטזיה שאין לה דבר וחצי דבר עם החיים האמיתיים. אם בעבר החיבור בין קריירה ויופי היה מוגבל למקצועות מסוימים (מקצועות היופי) כגון שחקניות, זמרות, רקדניות, דיילות (וגם עובדות בשרותי מין, בעיקר נערות ליווי) הרי כיום, לטענתה של וולף ההכרח להיות יפה, צעירה וייצוגית (במונחים ההולכים ומחמירים משנה לשנה), גם אם אינו מעוגן בחוק פורמאלי, מעוגן היטב בנורמות של קבלה וקידום נשים בעולם הקריירה. אני פוגשת בהן בסדנאות ניהול, בכינוסים מקצועיים ובמקומות עבודתן. הן רהוטות ומתוחות, כאדם החייב לעמוד על המשמר שעוד רגע קט יבוא מישהו לסלקו ממקומו. במקום שהיופי והמיניות מוגבלים למראה מסוים מאוד לא נשאר מקום לאישה להיות היא עצמה, גם אם השכלתה ואישיותה מאפשרים לה לעוף רחוק. נורמת היופי, המוגבל, השקרי והחולף, הופכת אותה שוב ושוב לתלותית בעולם הגברי, המצפה ממנה להיות "כזו", כאשר כישוריה האחרים הם לעולם משניים. והיא נשבית. אגב נורמת יופי שקרי, בתוכנית טלוויזיה לפני זמן-מה האזנתי לצלם אופנה שרואיין בנושא זה. הוא הודה בגילוי-לב ועם שמץ של גאווה מקצועית, שאין תמונה אחת של דוגמנית המופיעה בשבועוני המין או האופנה שאינה עוברת ריטוש עד הבאתה לשלמות. העור, השדיים, הפרופורציות – הכול עובר ריטוש ותיקון. מה שמתגלה לעינינו הוא לעולם "גדול מהחיים". צעירות נלהבות שרוצות להיראות "ככה", שהפנימו את הרעיון כי היופי הוא כרטיס כניסה לעולם ההצלחה, "קונות" את התדמית ועושות הכול כדי להישאר במרוץ. באווירה זו הפמיניזם נדחק הצידה. מעניין תודעתי פוליטי המאחד את כל הנשים הוא מתורגם לעסק פרטי – "אני אישה עצמאית ושולטת בחיי" – גם אם "השליטה בחיים" כרוכה בעיסוקים ומקצועות המבטיחים לאישה יותר הרס מתועלת. וולף מספרת על אתר באינטרנט בו מביעות צעירות תמיכה מליאה באנורקסיה. דוגמה מובהקת אחרת, המשקפת כיוון מסוכן זה ניתן למצוא בהתבטאויות של נשים המגיבות על "בחירותיהן" במקצועות הכרוכים בשרותי מין. אין ספק שהצגת הזנות ברוח זו – כקריירה לכל דבר – אינה מקרית ולמותר לציין שהיא פועלת למען האינטרס הגברי בלבד.

תג המחיר אינו מוגבל לצעירות. הוא שונה אך לא פחות תובעני עבור נשים מבוגרות, אולי אף אכזרי יותר, שהרי הגיל המבוגר עומד בסתירה למיתוס היופי. אשת הקריירה באמצע חייה ובשנים מאוחרות יותר, שהגיעה ברוב עמל למעמדה המקצועי עלולה למצוא עצמה בעמדת התנצלות על התבגרותה הפיזית. "לאחר שעברתי את גיל ששים הרגשתי שינוי ביחס אלי, זה לא שמישהו אמר לי משהו, זה לא שחששתי מפיטורים, זה היה משהו עמום, די מפחיד, לא ניתן להוכחה. פחות הזמינו אותי לפורומים – כל פעם בתירוץ אחר, פחות התייעצו איתי… זה היה נורא. בסופו של דבר הציעו לי לצאת ל"פרישה מוקדמת", אבל רגע לפני ששקעתי ביאוש התרוממתי" היא ציינה בגאוה, "בזכות מודעותי הפמיניסטית, ויצאתי למאבק שגם זכה להד ציבורי וניצחתי". כל זאת דיווחה ביובש מהול בצער אשה (יפה ומטופחת), בעלת תפקיד בכיר מאוד בסדנה שעסקה בנשיות בגיל מבוגר, לפני כעשרים שנה. לכאורה, הכתובת הייתה על הקיר. דבריה של וולף, אם כן, לא אמורים לזעזע כפי שהם אכן מזעזעים אותי. אבל המציאות מלמדת אחרת. "לא חשבתי על זה" אני אומרת לעצמי באכזבה וכך אומרות עוד רבות, צעירות ומבוגרות. אשליית ההישגים הפמיניסטיים, בכל תחומי החיים, דחקה הצידה היבט זה של חיינו – הגדרת שוויינו על פי מיתוס היופי –  שאין הוא רק ענייננו הפרטי (דימוי גוף, דימוי עצמי) אלא פוליטי לכל דבר – האויב הפנימי והחיצוני המנסה להשאיר אותנו מקורקעות לעצמנו הנשי המצומצם, הגופני והנחות. להלן עדותה המפוכחת, אולי נאיבית משהו, של אישה בראשית שנות השלושים לחייה, לאחר ששיתפתי אותה בהגיגי: אני עמוק בתוך זה.  בשבילי זו לא מלחמה יומיומית, זו סביבה טבעית לי, ככה אני, אולי בגלל שבבסיסי אני אדם שאוהב אסתטיקה ואוהבת להתלבש. מצד שני, אין לי דוגמת אשה קרייריסטית, המהווה עבורי מודל. במחשבה שניה אני לא ממש אשת קריירה כפי שאת היית מגדירה אותה. זה לא בנפשי. אני קרייריסטית "לייט". אני עובדת בעולם גברי ואני מרגישה שלהופעתי יש השפעה חזקה מאוד. אני מרגישה בתגובות, בפירגון. לא פעם קרה שלקוח התקשר ורצה לקבוע רק בשביל לראות אותי. זה מחמיא, אבל ברגע שזה עובר את הגבול הדק, בין מחמאה להטרדה מינית, זה כבר מעליב. אני מסכימה איתך שההתייחסות למראה זה משהו שהולך ומתחזק עם השנים. אני מטבעי מתלבשת צנוע לעבודה אבל מקפידה על הופעה "כמו שצריך" – נשית וסקסית. אני מרגישה שהיופי שלי זה הכוח שלי. בכל מקום יש לי נוכחות. לא כל המצליחניות יפות אבל אלו שאינן יפות חובת ההוכחה עליהן. כאשר נכנסת אישה נאה לחדר מראש יותר קל לה, לפחות בהתחלה.  יש לי שאיפות לפתח את עצמי, אולי אפילו לפתוח עסק עצמאי בעתיד הקרוב.

  • המסקנות: להחזיר לפמיניזם את האמירה המגדירה מצב של דיכוי כדיכוי

הצגת הדברים משאירה אותי עם רגשות מעורבים – בין אופטימיות הניזונה מהישגינו עד כה, לבין פסימיות נוכח כוחות השוק ההרסניים, מבחינתנו. למרות הסכנות החדשות העומדות לפתחן של נשים מודרניות, למרות המחירים הישנים והמוכרים שנשים משלמות, תחושת ההישג עולה (בכל זאת) ומאפילה אפילו על פירות הבאושים שהמציאות החדשה מייצרת חדשות לבקרים. הכוח הנשי המלווה במודעות פמיניסטית פוליטית יכול להציל נשים משקיעה הרסנית בעולמן הפרטי, השואב אותן לביטול עצמי מסוג ישן-חדש. לתובנות אלו יש ערך רב משמעות – הן עוזרות לנו להגדיר מחדש מצבים ש"התרגלנו" אליהם כמצבי סיכון, הן עוזרות לנו לחזור להצהרה הישנה והכה בסיסית ש"האישי הוא הפוליטי" – כלומר היופי שלי אינו עוד עסק פרטי ביני לבין עצמי מול המראה. הוא פוליטי לכל דבר – כמו השכר שאני מרוויחה, כמו ההתגוננות שלי מפני הטרדה מינית או כל הפליה אחרת. להגדרת המצב ולהוצאתו מהאישי למרחב הפוליטי יש כוח משחרר אמיתי. אישה מודרנית, גם אם היא דעתנית ומשכילה, עצמאית ברוחה, לא תוכל להימלט מהתמונות. לאן שתלך היא תראה תמונות של נשים צעירות ונחשקות, דקיקות למראה, בעלות חזות נשית מושלמת. הן נשקפות אליה מכל עבר – מהשבועונים, מהסרטים, מהפרסומות. הן מפגינות את יופיין ואוצרות נשיותן באופן שמשאיר אותה מבוישת ומלאת ספקות באשר לנשיותה. נשים גדלות על מיתוס הנשיות שסמליו בהופעה חיצונית "צעירה לנצח" ובאורחות התנהגות המפתות את הגבר להפגין את גבריותו – עליונותו. אף לא אחת/ד מאיתנו יודע/ת באמת מהי דמותה של הנשיות החדשה באמת, נשיות שהיא משוחררת מהצווים הישנים ומתירה את הרסן להיות מה שכל אישה רוצה להיות – מטופחת או לא, מגדלת ילדים או לא, אשת איש או לא, עדינה ומעניקה או לא. בסקר שהוזמן לפני שנים אחדות על-ידי נעמ"ת אמרו גברים, בשיעור גבוה, כי הם רואים את האישה המודרנית כפחות נשית. תשובה המשקפת את דעתם של רבים מהגברים עלינו. זוהי דוגמא למימושו של אחד הפחדים העמוקים שגברים יכולים להניף, כחרב מתהפכת מעל צווארנו… ואכן ההיענות הנשית (כתגובה לאינטרס הגברי) לא איחרה לבוא: החצנה הולכת וגוברת של  דימוי נשי-מיני פרובוקטיבי, המקבל את השראתו מתרבות הפורנו והפופ ומשפיע על אורחות חייהן והתנהגותן של נשים צעירות (בעיקר). הביטוי העיקרי להחצנה זו הוא בלבוש נשי מוקפד ודימויים מחמירים והולכים של משקל "נכון" גיל "נכון" ורגרסיה מהחזון הפמיניסטי המקורי.

  • האם נכשלנו בחינוך לשיוויוניות?

שאלה זו עולה מדי-פעם, נוכח התוצאות בשטח המטיחות בפנינו מציאות לא שיוויונית בעליל בכל תחומי חיינו. האלימות בין גברים ונשים בשיאה, הסחר בנשים, הזנות וערוצי הפורנו המתרבים משגשגים יותר מבכל תקופה בהיסטוריה. גופן של נערות-דוגמניות, הנראות כסובלות מרזון על סף האנורקסיה, הפך לנורמה של יופי ואסתטיקה. יותר ויותר צעירות מחקות את הסגנון הגברי בדרך התנהלותן הכוחנית והמינית, וכמובן נשים בכל רחבי העולם ממשיכות לסבול מעומס יתר של תפקידים ואחריות עם מיעוט משאבים והשפעה. כלומר, אפשר לומר, וכבר נשמעים קולות רמים שהפמיניזם למעשה גרם נזק. טובי בראונינג בספריה עוצמת הרכות ובעיקר בספרה איך הפכה האשה לגבר, משמיעה את קול הספק והביקורת הנוקבת על דרכן החדשה והמכשילה של נשים שתירגמו את "החופש האישי" לחיקוי הגברים לצורכי הסתגלות לעולם המאופיין במה שהיא קוראת "זכריות יתר". תופעת הרזון ושנאת השומן הנשי הוא סינדרום אחד מרבים. ניסיונן של נשים לחקות את הגברים בהתנהלותן המינית המנוכרת הוא עוד סינדרום מוכר שאף קיבל ביטוי בסדרת הטלוויזיה המצליחה "סקס והעיר הגדולה". אחת התופעות המחרידות ביותר בעיני הוא הניסיון "להלבין" את העיסוק בזנות (כולל השתתפות בסרטי פורנו) כ"עבודת מין" שאישה בוחרת בו במודעות מלאה ובתחושת חופש על גופה. ואכן יש זונות שמכריזות על עצמן כבוחרות בעיסוקן. אין ספק כי משהו השתבש בדרך. לא רק שלא צמצמנו את מלחמת המינים, היא מגיעה לשיאים חדשים בבתי המשפט למשפחה, שם מנהלים גברים קרבות מרים על זכותם למשמורת שיוויונית על ילדיהם. הם טוענים שהם קורבנות לעלילות של נשים נקמניות על הטרדה מינית, התעללות מינית בתוך משפחותיהם ואף קורבנות לעלילות שווא על אונס. הם מקימים קבוצות תמיכה שמגבירות את שנאתם לנשים, שלטענתם גזלו מהם רכוש וכבוד.

האם העובדה כי מתנהל מאבק קשה בין המינים אומר שדרך הפמיניזם נכשל? אמירה מסוג זה מחמיצה את העיקר. היא משתמשת באחת הטקטיקות העתיקות בעולם הגברי – האשמת הקבוצה שנמצאת תחת דיכוי בשיבוש הסדר הטוב כאשר הקבוצה (על פי שייכות לאומית, אתנית, דתית) או הפרט (האישה, העובד הזר, בן העם הנכבש) מעיזים להרים את נס המרד כנגד הדיכוי. זו דרכו של מי שנמצא בעמדת הכוח לא להכיר בחלקו בגרימת העוול ולשמר בכוח את הסטטוס קוו. מצד שני, לא נוכל שלא לקיים דיון רציני באשר לתוצאות הקשות בשטח הקשורות, להערכתי, בריבוי הפירושים לפמיניזם – מגישה לוחמנית שיש בה יותר מקורטוב של שנאת הגבר ומצד שני חיקויו באימוץ שיטותיו ושפתו, עד גישות הומאניות המדברות על מהויות נשיות, מנהיגות נשית ולקיחת אחריות כוללת על מצב עולמנו. נראה שמסע ארוך מאד לפנינו, בין אם אנחנו שייכות לדור הפמיניסטיות הוותיקות, בין אם נולדנו לעולם בו הותר לנו, לכאורה, לבחור. אכן, מילת המפתח היא "לכאורה". האם אנו באמת בוחרות? נראה שיצר טבעי למצוא חן ולעורר תשוקה בקרב גברים (או נשים, אם זו בחירתנו) חובר להטבעות ארוכות שנים מכל הדורות. אלו פועלים על רקע "כוחות שוק" המעצבים עבורנו את "הנכון", "היפה" ו"הנחשק" – מראות ודימויים הממשיכים לשטוף את מוחנו. כן, גם את מוחנו הפמיניסטי.

* מבוסס על חומרים מספרי "נשים חסרות מנוח", בתהליך הוצאה לאור.


ד"ר רבקה נרדי היא חברת הנהלות ש.י.ן ואנואר ומנהלת מכון "דיאלוג".