ביטויי הישרדות והתנגדות של נשים באמנות החזותית של תקופת השואה

השוני בין המינים יצר הבדל מהותי בתגובותיהם והוא משתקף ביצירות האמנות.

העמידה היהודית על גווניה, בתקופת השואה בגטאות, במחנות, ביערות, במנוסה ובמחבוא, נתפשת, בדרך כלל, כהישרדות וכהתנגדות לדיכוי הנאצי. אך גם היצירה האמנותית בתקופת השואה, היא אחד הביטויים המובהקים למאבק על ההישרדות של יהודים. אמנים רבים יצרו בהיחבא, חרף הסכנה להיתפס על ידי הנאצים. מי שנתפס היה צפוי גזר דין מוות. רבים מהם מעידים על הרצון לתעד את האירועים והמראות שחוו. אחרים מעידים כי, נוסף על הרצון לתעד, עצם העיסוק ביצירה האמנותית היה בבחינת מאבק בחוויות המשפילות. באמצעותו שמרו על שפיות, זהות עצמית וטעם לחיים. גברים ונשים היו שותפים לגורל של דיכוי הגוף והרוח, חיו בצפיפות ובחוסר פרטיות, מצוקת מזון, ומחסור באמצעי שמירה על ניקיון אישי וסביבתי בתקופת השואה. למרות זאת, השוני בין המינים יצר הבדל מהותי בתגובותיהם והוא משתקף ביצירות האמנות. ברצוני לעמוד על ביטויי ההישרדות הקיומית היום-יומית של הנשים ועל ביטויי התנגדות בלחימה האקטיבית שלהן. ברבים מתיאורי הנשים ביצירות של תקופה זו, הן נראות עוסקות בתפקידיהן המסורתיים: בישול, נקיון ורחצה, כביסה ובמיוחד בתפקיד ההשגחה והדאגה לילדים. בתיאורים אלה נראית האם אוספת את ילדיה אל חיקה או אוחזת בהם בחוזקה. לדוגמא:

האלינה אולומוצ'קי, אם ושני ילדיה 1943 (1947), גטו ורשה - הניתוק מאורח החיים הקודם והמצב החדש של הכליאה, כפו על הנשים חיים בצוותא. נוצרו קבוצות קטנות של נשים אשר החליפו את מסגרת המשפחה שהתפוררה והעניקו לנשים תמיכה הדדית, סעד פיסי ורוחני אשר הגביר את סיכויי ההישרדות שלהן. לדוגמא:

מאלווה שאלק, שלוש נשים בחדר, 1942-1944, טרזין - מצוקת המזון והרעב בגטאות ובמחנות היתה נחלת הכלל. החיפוש והעיסוק במזון היה בלתי פוסק וליווה את הכלואים משך כל היממה. הנשים שעסקו בהכנת האוכל כהמשך לתפקידיהן המסורתיים, נאלצו למצוא פתרונות יצירתיים כדי להכין אוכל. דוגמא מעניינת לכושר האלתור, הגיוון והיצירתיות בהכנת מזון, נמצאת בתאור שלוש נשים קולות לחם על תנור חימום בתוך צריף במחנה גורס, שציירה לילי ריליק-אנדריו.

על אף חוסר האמצעים לשמירה על ניקיון אישי וסביבתי נאותים, השתדלו הנשים להקפיד על רחצה ככל שניתן. דוגמא לכך הוא הציור של מאלווה שאלק, אישה מתרחצת 1942-1944, טרזין - נשים העסיקו את עצמן בפעולות של ניקיון מקום מגוריהן ובכביסה, כהמשך לתפקידיהן המסורתיים, שעזרו להן לנהל אורח חיים מסודר. מאלווה שאלק, למשל, מתארת קבוצת נשים כלואות, מכבסות בצוותא, בגטו טרזין, ביצירה: נשים כלואות מכבסות, 1942-1944, טרזין.

לצד תיאורי הנשים, שהשתדלו לשמור על "שגרת חיים", שעזרה להן לשרוד, ישנן יצירות בודדות המתארות את הנשים שלקחו חלק בלחימה אקטיבית בקרב הפרטיזנים ובקרב הלוחמים והמורדים בגטאות ובמחנות. למשל, בציור של לאה גרונדיג: פרטיזנים, היא מתארת שתי נשים לוחמות, שוות לגברים בנחישותן ובנשק שהן נושאות על גופן.

בתיה ברוטין היא ראש התכנית להוראת השואה בחברה הישראלית במכללת בית ברל