לזרום עם הגורל – עדות אישית

לפני לכתו, ביקש מאיתנו אבי שנשמור על אמא. אבל לא הצלחנו בזה. היא שמרה וגוננה עלינו. במצעד המוות, כשעזבו אותי כוחותי וגם רצון החיים, ורציתי להשתטח על השלג ולחכות לכדור הגואל, היא לא נתנה לי להישבר. בכח רצונה המשכתי ללכת.

נולדתי בקרקוב, בפולין, כבת בכורה למשפחה מסורתית-משכילה, המורכבת מחמישה אנשים: הורים, שתי בנות ובן אחד. כאשר פרצה המלחמה הייתי בת 15, אחי ישעיהו-איז'ו היה בן 13 וחצי, ומרים אחותי הייתה בת 11. ההורים היו קצת מעל גיל 40. אחותו הרווקה של אבי גרה אתנו. הייתי בת הסומכת בכל על ההורים. לא עלה על דעתי לדאוג לעצמי או למשפחתי. בייחוד סמכתי על אבי הסמכותי ומלא המרץ, שבעיני היה כל יכול. מטבעו היה אבי אדם אופטימי ומאמין. יום-יום התפלל, עטוף טלית, תפילה שנסכה בלבי בטחון ועידוד. אבל כאשר הגרמנים נכנסו לקרקוב, הפסיק אבי להתפלל. הוא הרגיש שאלוהים בגד בנו והפקיר אותנו. הגזירות שנחתו עלינו אישרו הנחה זאת.

כאשר בנו חומות מסביב לגטו טען אבי שבנו את החומות לא כדי להשפיל אותנו ולא כדי להחזיר את ימי הביניים, אלא כדי לרצוח את כולנו. זה לא התקבל על דעתנו. ועל דעת אנשים ששמעו את טענותיו. אבל אבא החליט להציל את ילדיו. הוא קנה תעודות אריות מזויפות לאחי ולאחותי ושלח אותם לעיר לבוב, אשר במזרח פולין, בתקווה ששם לא יזהה אותם איש והם יוכלו להינצל. תקוותו נכזבה. האח האהוב שלנו נפל בידי הגסטפו ולא ראינו אותו יותר. כולנו נשברנו ואבי פשוט הפך אדם אחר. הוא האשים את עצמו, בסבלו ובמותו של אחי, וחשב שזהו עונש על שפעל על דעת עצמו ולא סמך על ה'. הוא אמר: "יותר לא אעשה דבר על דעת עצמי. מה שיהיה עם כל היהודים יהיה אתנו ואלוהים את הטוב בעיניו יעשה. את התעודה של אחותי, שחזרה מלבוב, שם אבא בעליית הבית. יום אחד חיפשו בעליית הבית כסף ויהלומים, ובמקומם מצאו את התעודה הארית של אחותי. אני נעצרתי במקום אחותי, כי בתמונה שעל התעודה היא נראתה מבוגרת מכפי גילה ודומה לי. אבא, השבור מאסון נוסף זה, היה כמו משותק. אבל אמי, שכרגיל הייתה תלויה בכל בבעלה הסמכותי, הייתה נחושה בדעתה לעשות הכל כדי להצילני. עלה בידה לאתר משתף פעולה יהודי, שהיה סוכן כפול: עבד עם הגסטפו ופעל לעזרת יהודים. היו לו קשרים עם איש גסטפו, הממונה על בית הסוהר בגטו, שהיה מוכן לקבל שוחד כדי לשחררני. כך חזרתי הביתה, ימים ספורים לפני חיסול הגטו. חברותי לתא המעצר נשלחו לאושויץ. חלקן הוצאו להורג. אנחנו עברנו למחנה פלשוב, אשר על יד קרקוב. היינו בגטו כמעט שנתיים ואותו פרק זמן גם בפלשוב, להוציא מספר חדשים שאבא ואני היינו במחנה קטן על יד פלשוב. במחנה קטן זה שוכנו עובדים ממספר מפעלים, ביניהם עובדים של בית חרושת לאמייל של אוסקר שינדלר. פשטה שמועה, ששינדלר מכין רשימה להעביר את העובדים שלו למקום אחר וכוונתו להציל אותם. חלק מהאנשים האמינו בו, אחרים פקפקו. יום אחד נכנס שינדלר למחנה הקטן שלנו. מעודדת, על ידי העיניים הטובות שלו, ניגשתי אליו וביקשתי שיכניס אותנו לרשימה שלו. הוא הוציא פנקס ועט ורשם את שמותינו: אבא, אמא, אחותי ואותי. אבל אנחנו לא זכינו. הייתה נדרשת פעולה יותר נמרצת מזו שנקטתי. היו אנשים יותר קרובים לשינדלר מאיתנו וזאת הייתה שאלה של חיים או מוות. אבי אולי היה מצליח במה שאני לא הצלחתי.

מעתה לא היה כבר מה לעשות ושחינו עם הזרם. אבי נשלח למטהאוזן. שלושה ימים ושלושה לילות עמדו הקרונות החתומים בפלשוב, ללא מזון, ללא מים. ללא שירותים. אני יודעת שאבא הגיע למטהאוזן, אבל הוא לא חזר משם. לפני לכתו ביקש מאיתנו שנשמור על אמא. אבל גם בזה לא הצלחנו. הייתה זאת היא ששמרה עלינו וגוננה עלינו, בעצם נוכחותה.

במצעד המוות, כשעזבו אותי כוחותי וגם רצון החיים, ורציתי להשתטח על השלג ולחכות לכדור הגואל (כי ירו בנחשלים) היא לא נתנה לי להישבר. בכח רצונה המשכתי ללכת. ברגן-בלזן היתה התחנה האחרונה אליה הגענו מאושויץ. הייתי חולה ומחוסרת הכרה כשמתה אמי, ימים ספורים לפני השחרור. אחותי ואני היינו יחידות ששרדנו מכל המשפחה. מסביב שכבו מתים וגוססים. זה היה יום שחרור עצוב. אני חושבת הרבה על הימים ההם. מה יכולתי לעשות ולא עשיתי. אני משווה את עצמי עם אנשים רבי מעש ושופטת את עצמי לכף חובה. הייתי כמו עלה נישא ברוח או שוחה על הגל ושט עם הזרם…

לאה שנער היא סופרת