החלטה 1325 היא חיבור חיבור בין נשים וחייהן לבין שיח זכויות האדם

מבחינת ארגוני זכויות האדם, ההחלטה מהווה חיבור נוסף בין נשים וחייהן לבין שיח זכויות האדם. השינוי בחשיבה צריך להיות גם של הארגונים: כיצד הפעולה שלנו משפיעה על זכויות האדם של נשים.

אלימות כלפי נשים היא מגפה עצומה במימדיה: ההערכות הן שאחת מכל שלוש נשים הוכתה, נאנסה, או סבלה אלימות כלשהי במהלך חייה. על פי נתוני מועצת אירופה, אלימות במשפחה היא הגורם העיקרי למוות ונכות של נשים בגילאים 16-44. יותר מסרטן או מתאונות דרכים. אלימות נגד נשים מונה מיליוני קורבנות כל שנה. היא מפילה חללים בכל רחבי העולם והיא לא פוסחת גם על מדינות מערביות, דמוקרטיות. אלימות כלפי נשים מתבצעת בבית, בקהילה, והיא חלק מחיי הנשים גם בעיתות שלום וגם בעיתות מלחמה.

אבל מה לזה ולאמנסטי? הרי אנחנו אמורים לעסוק בזכויות של אסירי מצפון, ביטול עונש המוות, ענישת האחראים לגורלם של הנעדרים בדרום אמריקה ושאר הפרות זכויות אדם מן השורה. לאור ההיקף הרב של האלימות, הפריסה הכלל עולמית והעובדה שהדבר מתבצע ללא מפריע גם בשלום וגם במלחמה – מדובר בשערורייה הגדולה ביותר בתחום זכויות האדם בימינו. לכן, אמנסטי החליט לצרף את קולו לקולם של ארגונים ונשים רבות ברחבי העולם, שנאבקים מזה זמן רב באלימות כלפי נשים. לנו חשוב להזכיר שכשמדובר בפגיעה בגוף, התעללות בנפש, כליאה, השתקה, מניעת טיפול רפואי – מדובר למעשה בהפרת הזכות לשלמות הגוף, בזכות לבריאות הנפש, בחירות התנועה, בחופש הביטוי ובזכות לחיים. מדובר בהפרות זכויות אדם "קלאסיות", בהן נהג אמנסטי לטפל מאז היווסדו, או כמו שנהוג לקרוא להן: זכויות מן הדור הראשון – זכויות אזרחיות ופוליטיות.

אנו רוצים להבהיר גם שפגיעות בחירות התנועה, ביכולת הפיזית והנפשית ובחופש הביטוי, מובילות למניעת הזכות לעבוד ולהתפרנס, הזכות להתחנך ולרכוש השכלה. הן פוגעות בזכות לקבל שירותים רפואיים. אלימות כלפי נשים גורמת ומזינה פגיעות אחרות בנשים ובזכויות החברתיות והכלכליות שלהן. מעל לכל, אלימות כלפי נשים היא פגיעה בשוויון. הרי מטרת האלימות היא למסד ולהעצים יחסי כוח, מרות ושליטה של גברים בנשים והאלימות נמשכת ומשגשגת בחסות יחסי כוח בלתי שוויוניים. תפישות חברתיות, דתיות ותרבויות רבות עוצמה משמשות הצדקה ליחס משפיל ואלים כלפי נשים. אלימות כלפי נשים לא נפסקת כאשר מתחילה אלימות אחרת. סכסוך, במיוחד סכסוך בין שני עמים, מוסיף לאלימות ה"רגילה" כלפי נשים - במשפחה, בקהילה- גם אלימות המופנית כלפי נשים על ידי גורמים מחוץ לחברה, הכוח הצבאי או העם שעימו הסכסוך. הסכסוך מעצים את הגורמים לאלימות כלפי נשים בקרב כל אחת מהחברות המעורבות בסכסוך, מכוון שבדרך כלל חברות במצוקה מתכנסות חזרה לדפוסים מסורתיים, דתיים וקהילתיים שבדרך כלל מקבעים את יחסי הכוח הפטריארכליים.

חשיבות החלטה 1325 מסיטה את הזרקור מהאירועים שעוברת החברה בכללותה לאירועים שעוברות נשים דווקא בזמן קונפליקט. ההחלטה מצביעה גם על פוטנציאל השינוי: מעורבות אמיתית של נשים בפתרון סכסוכים. ההחלטה מחברת בין הערכים, הצרכים והמושגים של נשים לבין המערכת הגברית כל כך של האו"ם ושאר המוסדות הבינלאומיים.

מבחינת ארגוני זכויות האדם, ההחלטה מהווה חיבור נוסף, המשתלב במגמה של העשור האחרון, חיבור בין נשים וחייהן לבין שיח זכויות האדם. השינוי בחשיבה, לכן, צריך להיות גם שלנו כארגוני זכויות אדם: כיצד הפעולה שלנו משפיעה - או מזניחה - את זכויות האדם של נשים. ההחלטה, כמו כל שאר הדינים והמנגנונים הבינלאומיים המעגנים את זכות הנשים לשוויון, היא בסך הכל הצהרת כוונות. נהוג לומר שלחוק הבינלאומי אין שיניים, או לכל היותר יש לו שיני חלב. אבל כמו ששיני חלב משמשות ללימוד האכילה ואחר כך הן מתחלפות בשיניים אמיתיות (וכואבות הרבה יותר), כך גם בעניין החלטה 1325 ושאר הדינים הבינלאומיים. הכוח שלהם ימצא אם יעשה בהם שימוש נכון, הדרגתי, אבל עקבי.

 עו"ד עינת הורוביץ, אמנסטי אינטרנשיונל