המלחמה בבית ובחברה על זכותי להשמיע קול

הדודה בכתה ואמרה לי: "מול גבר שמתמודד במשפחה אני צריכה להגיד 'כן', בלי ויכוח". נשבעתי לתת את נשמתי ואהבתי ואת כל חיי למען צדק חברתי ולמען השחרור שלי ושל כל הנשים.

אני כותבת על המאבק שלי עם עצמי ובתוך המשפחה והחברה שלי. אני כותבת מתוך הקונפליקטים הרבים שמלווים אותי מאז שהתמודדתי בבחירות למועצת פרדיס ב-1999. האם אני אישה מורדת? עם כל הסבל שעברתי בחיי? סיימתי בגרות בשנת 1998 ואין לי השכלה אקדמית. למרות זאת יש לי הבנה פוליטית רבה, כי לשנות המאבק שלי ערך רב בעיניי. היה עלי לשכנע את אבי ואת חמי ובעלי לפני שיכולתי לנסות לשכנע את התושבים בכפר, שמגיע לי לרוץ לבחירות המקומיות. המאבק היה קשה מאד וההתלבטויות אינסופיות: האם יש לי יכולת? האם יש לי כסף? האם יש לי התמחות? האם יש לי תומכים? האם אני חזקה מספיק כדי לעמוד מול הציבור ולהיות האישה הראשונה בכפר שתספוג את כל הקשיים עד הסוף? האם אני מוכנה נפשית? הרבה שאלות הציקו לי. שאלתי את עצמי: ממה אני מפחדת? שכפר שלם יתנפל עלי? אז הבנתי שאני הופכת להיות האישה שמעירה את הנשים, שיש לי סיכוי לבקש את הזכויות שלי. הבנתי שאני מול המבול עם כל החששות והפחדים ושאני לא רוצה להפסיד. תהיתי: מה אני מפסידה? לקח לי חצי שנה לדבר עם בעלי וחמי וכל המשפחה שלי על הדברים שעברו עלי.

כל חיי אני צריכה להילחם למען כל הנשים ולמעני. מכל הסיפורים על הנשים בכפר, אני אספר לכן את  הסיפור על דודתי בת ה-70, שהחליטה לבחור את הדרך שלה בפעם הראשונה ולהצביע לי בבחירות. הגיע הנכד שלה ואמר לה: אין לך זכות לבחור כרצונך סבתא, את מצביעה למי שאני אגיד לך. הדודה בכתה ואמרה לי: לא יכולתי לסרב, כי מול גבר שמתמודד במשפחה אני צריכה להגיד 'כן', בלי ויכוח.

אז מה קובע לנו, התרבות? החינוך? ההבדל בין הבת לבן בחברה שלנו הוא עצום. אז אנחנו צריכות להתחיל מהתחלה מגיל אפס. אני נשבעתי לתת את נשמתי ואהבתי ואת כל חיי למען צדק חברתי ולמען השחרור שלי ושל כל הנשים. לא בזמני נשיג זאת ואני לא אוכל למהר לקטוף את הפירות. הנינה שלי תקבל את כל הזכויות שלה, את השחרור שאני חולמת עליו והצדק שאני רודפת אחריו ואז אזכה להצלחה שלי בגדול.

איבתיסאם מחאמיד היא חברת הועדה המייעצת של "פרלמנט נשים", ומייסדת "שלום מתחיל בפנים"