חינוך בשחור ולבן

אני רוצה לפתוח בסיפור טרי מהערב, ממש מכאן. ניגשה אלי אשה נחמדה ושאלה אותי למה באירוע הזה הערב לא באו "החברות שלי". בכוונה שאלתי "חברות שלי...?" היא התכוונה לאתיופיות הבאר שבעיות שהיא הזמינה לכנס הערב.
זאת דוגמה מצוינת, המבטאת את היחס של רוב האנשים במדינת ישראל לעולי אתיופיה. אנחנו לא אנשים אינדיבידואליים, אנחנו קבוצה, עדה, ממש מקשה אחת. אני גרה בירושלים. למה אני צריכה להכיר את הנשים האתיופיות מבאר שבע?! וכי אתן, הפולניות, מכירות את כל הפולניות, או אתן, המרוקאיות, מכירות את כל המרוקאיות? אני משתמשת בסיפור הזה רק כדי להמחיש את תהליך המחשבה של הקולט כאשר הוא ניגש למשימת הקליטה.
כשהגענו במסה גדולה, ב-1984, התקבלה החלטה ממלכתית לשלוח את כולנו לפנימיות, לשלוח את כולנו למוסדות דתיים. את רוב הבוגרות שלחו ללימודי מטפלות, ואת הבוגרים לנגרות או מסגרות. לא היו בחינות או מבדקים לשם התייחסות דיפרנציאלית. הכל מונע על ידי הדעות הקדומות והנחות יסוד המבשילות, עד היום, את תהליך הקליטה שלנו.
הסיפור השני גם הוא חדש יחסית, מלפני חודש. מנהל מטה קליטת עליה במשרד החינוך התראיין בערוץ 2 בטלוויזיה ואמר, כי משרד החינוך מפצה את בתי הספר קולטי עלייה אתיופית ב"שעות עולים". בעצם, אותן שעות עולים שהאוצר מקצה לתגבור לימודים לעולי אתיופיה, משמשות כשוחד לבתי הספר וכפיתוי להורי התלמידים הלבנים, כדי שישאירו את ילדיהם באותם בתי ספר עתירי עולים מאתיופיה. הסיפור השלישי הוא, שבית ספר במרכז הארץ מסרב לקלוט תלמידים אתיופים. נכון, בדרך כלל הסירוב לקבלת תלמידים אתיופים "עטוף” בטיעונים הגיוניים, כביכול, כמו - לא עומד בסף הכניסה, או ההרשמה נסגרה וכדומה. התוצאה עצובה, כואבת ומתסכלת. היום אנחנו רואים תופעות של ניכור ובלבול בקרב הנערים והצעירים האתיופים. תופעת הנשירה, השוטטות ומעורבות בעבירות רכוש, אלימות וסמים, הולכים ומתעצמים. אני רוצה להדגיש שאלו הן תופעות ארץ ישראליות, ממש תוצרת כחול לבן!!!

זוכרים...? אמרו שכולנו נחמדים ושקטים. היום, לצערי, המרחק בין הדימוי הזה לבין המציאות הולך ומתרחק. דרך אגב, גם אז, בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, לא כולנו היינו נחמדים. שלא יהיו אי הבנות, אנחנו בני אדם. יש בינינו גם נחמדים ויש כאלו שממש לא. אבל בסמים לא נגענו, ולשוטט ברחובות למדנו כאן, בישראל. אני רוצה לתת לכם מספר דוגמאות למדיניות קליטה כושלת, אשר הובילה את רוב הקהילה היישר לשוליים של מדינת ישראל:

• ריכוז העולים באתרי קליטה ראשוניים לאורך שנים ארוכות והפיכתם, לאט לאט, לתלויים וחסרי יכולת להתמודד עם חיים אמיתיים בישראל. דבר זה יצר אוכלוסייה גדולה הנשענת, עד היום, על לשכות הרווחה העניות וחסרות התועלת גם ככה.
• מדיניות המשכנתאות המועדפת שהמדינה העניקה לעולי אתיופיה יצרה את ריכוזי העולים בשכונות המצוקה. בכך גזרו על רוב ילדי עולי אתיופיה חינוך נחות, ועל המבוגרים אבטלה נצחית.
• מדיניות שליחת כל הנערים והנערות האתיופיות לפנימיות חלשות, אמנם, הצילו את כפרי הנוער מסגירה, אך מנעו מהדור הצעיר את ההזדמנות להשכלה ולתעסוקה נאותה.

אני שמחה שהוזמנתי לערב זה. ערב שהשיח בו הוא שוויון הזדמנויות בהחלט חשוב ורלוונטי לי, ואני רוצה ומצפה שהמאבק בין "שחורים" לבין "לבנים", בין שחורים אתיופים לבין שחורים מרוקאים יסתיים. כאשה אתיופית, המתמודדת עם מצוקות ועם חוסר שוויון "מגוון", אני מודה, שבינתיים, הפרטנרים שלי למאבק הם בעיקר גברים אתיופים. את מלאכת העזרה לאשה האתיופית המדוכאת והמופלית (בעיקר על ידי המסורת האתיופית הגברית) - עוד לא התחלנו, עדיין.

שולה מולא היא מנהלת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה