סגרגציה בחינוך: "חברי ושתפי", חלופה נשית ל"הפרד ומשול"

במערכת החינוך של ישראל קיימת הפרדה ־ למעשה קיים נתק ־ בין החלקים השונים של האוכלוסייה. היהודים אינם לומדים עם הערבים, והערבים אינם לומדים עם היהודים. יהודים דתיים ויהודים חילוניים אינם לומדים אף פעם שום דבר ביחד.
כתוצאה מהפרדה זו לא מכירים הלומדים אלה את אלה, וחוסר ההיכרות מביא, בתורו, לניכור. כל קבוצה מפתחת שיח משותף לה, אך לא בהכרח מוכר לאחרות. וכאילו לא די בכך, מתפתח בתוך כל קבוצה שיח אודות הקבוצות האחרות, שאינו מעוגן במפגש, או במשא ומתן כלשהו, אלא להפך, ניזון מהתרשמויות לא ישירות. כך נוצרים מיתוסים ודימויים ־ שליליים ברובם; וכך מתגבשות דעות קדומות, שבסיסן הוא ידע נעדר המזין את עצמו. במצב של נתק מתמשך, אם כן, מונחות בורות וזרות בבסיס היחסים בין הקבוצות השונות. ודווקא בשנים המכוננות, המיועדות לחברות ולגיבוש זהות דמוקרטית, מוחמצת, באופן שיטתי ועקבי, הזדמנות פז, כמעט במחשבה תחילה. יתרה מזאת, הסגרגציה, כלומר, ההפרדה בין הקבוצות והלגיטימציה להפרדה זו, הניתנת על-ידי יצירת מסגרות מנותקות ואוטונומיות על פי חוק חינוך חובה חינם, מביאה את כל הקבוצות להיות תלויות בגורם מרכזי ומאלצת אותן להתחרות ביניהן על אותם משאבים.
כאילו לא די בכל אלה, מתבזבזת אנרגיית שווא נוספת, הן מצד המגזרים השונים והן מצד השלטונות, או הגוף המרכזי. אנרגיה זו מיועדת לשמור על האינטרסים של כל אחד מן המגזרים באוכלוסייה ולהבטיח מערכת המתחזה לשוויונית. קשה שלא לגלות במדיניות זו סימנים של מה שנקרא "הפרד ומשול", גם אם אין מייחסים למערכת החינוך כוונות זדוניות. נראה, כי בדרך הגברית המסורתית, יצר הטריטוריאליזם חזק מכל. במקום הידברות הדדית נוצר מצב שבו יש שני צדדים: אחד מבקש או דורש, ואילו השני נותן או נעתר.
אני מציעה חלופה נשית, המבוססת על חיבור ושיתוף ־ "חברי ושתפי" ־ כתשובה ל'הפרד ומשול'. אני קוראת לתכנון אחר לחלוטין של מערכת החינוך: לבניית תשתיות, שיאפשרו ליחידים להיפגש ולא להסתגר בתוך קבוצות האם שלהם. אני רוצה לתכנן את נקודות המפגש, ליזום את ההזדמנויות שיאפשרו היכרות הדדית, ולנצל את השנים הראשונות של החינוך - הפורמלי לפחות - כדי להבטיח שלא תיווצר זרות כל כך גדולה, כדי ליצור מערכות יחסים הדדיות, שבמסגרתן יתנהל משא ומתן מתמשך, שבהן יכירו אלה את אלה ויחוו התנסויות בונות. אינני מוכנה להיות שותפה, אפילו לא סבילה, בתכנון שההדרה במסגרתו היא בלתי נמנעת (הדרה פירושה הרחקה, בעיקר מן המרכז והחוצה). אינני רוצה לטפל בקבוצות שוליות, אני מתעקשת למנוע את הולדתן. אינני רוצה לסגור פערים, אני מעוניינת להשתדל שלא ייווצרו.

במילים אחרות, יש מקום לשקול מחדש את המגזריות במערכת החינוך. צעד ראשון יהיה אמיץ ורך כאחד. הוא לא יהיה מחליט, מנחית ומגיב, אלא מקשיב ופועל. על מנת להתקדם בכיוון כזה כדאי, למשל, שהיחידה המרכזית תהיה אפשרית ושהמשאבים יחולקו על פי צרכים של קבוצות מעורבות ולא על פי לחצים של קבוצות הומוגניות. "נחבר ונשתף" הוא צעד ראשון לקראת "נכיר ונכבד".

ד"ר צביה ולדן היא מרצה במכללת בית ברל