מנהיגות נשית ומנהיגות נשים אינן בהכרח זהות. נדרשת מודעות ומוטיבציה על מנת לממש בפועל את מודל המנהיגות הנשית
האם מנהיגות נשית היא בהכרח נחלתן של נשים?
סולם הערכים המאפיין את החשיבה ההירארכית-פטריארכלית אינו "מתפעל" מכישוריהן של הנשים בכל הדורות, למרות שעולם זה ידע לנצל ואף ליהנות מכישוריהן, כל עוד נשים ידעו את מקומן – הנחות. הפוליטיקה של יחסי המינים אינה תמימה. נשים יכולות להיות מוכשרות ומצטיינות בתחומי חיים רבים, אך אין זה אומר דבר על סיכויי המוביליות החברתית שלהן. סוגיה זו מעסיקה פמיניסטיות רבות, שאני נמנית עליהן, בכל העולם. כוח משמעו השפעה על איכות חיינו, החיים שאנו חיים פעם אחת בלבד. יכולתו של מין אחד, המין הגברי, לשלוט במשאבים ולקבוע את מינון זכויותינו (בלי קשר לתרומתנו, השכלתנו ויכולותינו ביחסי אנוש), היא רעה חולה. כל עוד לא יחול שינוי אמיתי במאזן הכוחות בין המינים ספק גדול אם גם נשים יהנו מפרי תרומתן לעולם כפי שהעולם נהנה מהן. למה הדבר דומה? למחמאות המפוקפקות המוענקות ל"אשת חיל", הדואגת למשפחה על חשבון זמנה, בריאותה, חלומותיה ופרטיותה. הכוח שלה, גם אם הוא אמיתי ברמה הפסיכולוגית, אינו יכול לפצות על מיעוט כוחה בעולם החיצוני.
יש שיחלקו על הקביעה הביולוגית הנחרצת ביחס להבדלים בין המינים ויביאו עדויות מחקריות הטוענות כי ההבדל בין נשים וגברים ביחסם לכוח, שאפתנות ותחרותיות אינו טמון בביולוגיה אלא בתפקידים השונים שכל מין מילא במהלך ההיסטוריה, שהכשירו אותם להיות מה שהם. הטענה אומרת שאם נשים יכהנו בעמדות שלטוניות ויחזיקו בידיהן אפשרויות של שליטה, הן לא יהיו שונות מהגברים. ולהיפך גם כן. אם ניתן לגברים הזדמנות לשמש בתפקידים טיפוליים הם יתגלו כמטפחים וכמגלי רגשות לא פחות מנשים. "האמת האובייקטיבית" תישאר שנויה במחלוקת עוד זמן רב – הביולוגיה או התרבות מעצבים אותנו? ההיגיון הפשוט, הבנוי על חוויה יומיומית של המציאות בה אנו חיים אומר לנו שכנראה גם וגם. אני נוטה לחשוב שתפקידה של התרבות על עיצוב נפשנו הוא גדול לאין שיעור מכל השפעה אחרת. הזיקה בין צו מגדרי, הכולל גם את מקומו של אדם – גבר או אשה בסולם החברתי, לבין החוויה הפסיכולוגית-סובייקטיבית של אדם ביחס לעולמו הפנימי והחיצוני, היא ברורה. נשים וגברים ממלאים מכורח הצו המגדרי את תפקידיהם, המעצבים ומשפיעים על עולמם הפנימי.
בשנים האחרונות אנו עדים להשתחררותן של נשים (וגם יותר גברים) מתפיסות עצמיות מקובעות ופתיחות לשינוי וגמישות בתפקידיהם. מגמה זו מאפשרת גילויים חדשים ואפשרויות מעוררות השראה בקרב שני המינים. ואכן אנו רואים במציאות המשתנה מידי יום "גברים חדשים" ו"נשים חדשות", שהם בני אדם "מעבר למגדרם". חזון שיש בו הבטחה אופטימית לשני המינים. לאור זאת אנו מעיזות לחלום על חזון בו נשים לא רק יאיישו תפקידים מנהיגותיים בכל תחומי חיינו הציבוריים אלא גם יתרמו מסגנונן הייחודי, שהתפתח כתוצאה מתפקידן הטיפולי לאורך ההיסטוריה. יחד עם זאת, חשוב להזכיר לעצמנו כי ההנחה שאם נשים יאיישו יותר ויותר משרות ותפקידים ציבוריים הן יפעלו אחרת – בסגנון מנהיגות נשי – לא הוכחה. מנהיגות נשית ומנהיגות נשים אינן בהכרח זהות. נדרשת מודעות ומוטיבציה על מנת לממש בפועל את מודל המנהיגות הנשית.
מאפייני המנהיגות הנשית
מנהיגות נשית שביסודה היא הומאנית, שוויונית ומתחשבת, מחייבת רמת מודעות גבוהה גם בקרב נשים שעבורן זו התנהגות "טבעית". היותה מבוססת על קוד מוסרי גבוה וסדר עדיפויות הנותן תשומת לב מרבית לצורכי החיים ולצורכי החלשים בחברה תובעת מאיתנו תשומת לב מיוחדת – כדי שלא ניפול ברשת האינטרסים הכוחניים הצרים, האורבת לפתחנו. רובנו מזהות באופן אינטואיטיבי מהי מנהיגות נשית כאשר אנו פוגשות יחס חם ואוהד לענייננו מצד בעל/ת סמכות, התחשבות בצורכי המשפחה (במקום עבודתנו), אמפאתיה לרגשותינו, דאגה לקידומנו ואכפתיות למצבנו. המחוות הללו יכולות לבוא ממורה, מרופא/ה, ממנהל/ת ולמעשה מכל בעל/ת סמכות. את המנהיגות הנשית נוכל לאפיין כך:
- יחסי אנוש חמים, המתבטאים בסגנון תקשורת דיאלוגי, באמפתיה והתעניינות אישית. חשיבותה של אינטליגנציה רגשית גבוהה הוא נכס חיוני למימוש כל אלה.
- ראיה הקשרית רחבה של בעיות חברתיות בזיקה לקוד מוסרי הומאני.
- עבודת צוות בגובה העיניים.
- קבלת החלטות תוך התחשבות בדעות וברגשות של האנשים הנוגעים בדבר.
- סדר עדיפויות הנותן קדימות לצורכי החיים: שלום, חינוך, בריאות, תרבות ועוד.
- אומץ לב לעמוד מול לחץ חברתי ואינטרסים פוליטיים או אחרים, תוך הגנה על המטרות ההומאניות שלמענן אנחנו בתפקיד.
- הקפדה על שעות עבודה "שפויות" שיאפשרו קיום מאוזן והרמוני בין צורכי המשפחה והעבודה.
- התחשבות בבעיות אישיות של האנשים סביבנו – בעיות משפחתיות, כלכליות או אחרות.
- העצמה וחיזוק של האנשים סביבנו.
- התמודדות הוגנת ואסרטיבית במצבי תחורות וקונפליקטים
איכויות אלו הן הבסיס. בנוסף נהיה זקוקות לידע ומיומנויות מקצועיות, להבנה טובה של הסביבה הארגונית-פוליטית בתוכה אנו נמצאות. זה אומר להכיר היטב את הקוד הגברי (גם אם לא נעשה בו שימוש), להבין טוב את הפוליטיקה הארגונית הרוחשת סביבנו ו"לטפל" במצבים בעייתיים תוך שמירה מוקפדת על מי שאנחנו. היכן שמצויים בני אדם קיימים יצרים ורגשות סוערים. מנהיגות נשית אינה מתיימרת להתנהגות מושלמת, נקיה מפגמים אנושיים. יחד עם זאת, המודעות שלנו לצד היכולת (הנשית) להכיר בטעויותינו ולהודות בהן, להתנצל בפני מי שפגענו בו – מעצים אותנו וגם את האחרים, וגם מאפשר יצירת סביבת עבודה מכבדת ומצמיחה.
כוח ההעצמה
התפתחותה של האישה בתוך דפוסי כוח מוגבלים הולידה, במהלך דורות של התמודדות נשית עם רגשות אמביוולנטיים ביחס לכוח, תופעה חיובית – הגרסה הנשית (אולי הפתרון הנשי לרתיעתן משליטה כוחנית) – שזכתה לכינוי העצמה (empowerment). מושג זה מתייחס לפעולה של הגברת כוח, של הצמחה, מבחינה רגשית, אינטלקטואלית ופסיכולוגית. מושג זה אינו נכלל בדרך כלל בהגדרה המסורתית של כוח שיש בו אורינטציה של שליטה. הוא מבוסס על היכולת לחוש את הזולת, ובמקום לשלוט בו, לפעול בדרך שתגרום לו להרגיש את כוחו ויכולתו. העובדה שגברים לומדים מוקדם את "אמנות השליטה" באחר כדרך להעצמה אישית, לא הדדית, עומדת בסתירה לחוויה הנשית. בעוד שהאישה מחפשת דרך להעצמה הדדית בתוך הקשר, יחפש הוא דרכים להעצים את עצמו הן בקשר והן במקום עבודתו. התפיסות השונות כל כך, המנוגדות בנקודת מוצאן, יוצרות חוויה של תסכול לשני המינים, אך אולי לאישה יותר. היא זו המוכנה להעניק מכוחה לאחר ומוצאת עצמה מודרת ממקורות הכוח של חברה לחיים ושל חבריה-עמיתיה במקום העבודה. התוצאה הבלתי נמנעת היא מאבקי כוח סמויים וגלויים – מאבק על זכויות וצרכים לגיטימיים.
תופעת האפליה הסמויה
אפליה סמויה, שלא כמו אפליה גלויה (בשכר או בתנאי עבודה), היא חמקמקה ובלתי ניתנת להוכחה חותכת. נשים מספרות לי בצער ובבושה סיפורים על העדפתו של גבר על פניהן כי "הוא גבר". הוא והיא ישמיעו רעיון. לפעמים אותו רעיון. עצם השמעת הרעיון בקולו שלו – הסמכותי, "הבוסי", מקנה לו יתרון. נשים מתקשות להסביר לי למה הן מעדיפות לקבל את סמכותו של גבר, כרופא, או כבוס, על פני סמכותה של אישה. אולי מפני שבסתר ליבן הן ממשיכות להאמין ש"היא בסך הכל "אישה"… האפליה הסמויה לא קשורה לחוקים, אפילו לא לאכיפתם. היא מעוגנת בדעותינו הקדומות. כולנו למדנו לחבר בין כוח וסמכות לבין דמויות גבריות. החיבור הזה מועצם כל יום על המרקע, כאשר את "הדברים החכמים" אומרים גברים בכל תוכניות המלל, כאשר הם מככבים בעניינים ה"רציניים" של חיינו הציבוריים. כך קורה שגם אישה שהשקיעה שנים רבות ברכישת השכלה ותארים, תימדד קודם כל על פי "איכויותיה הנשיות" – כמה היא "אישה". כך ימדדו אותה חברותיה הנשים, כך ימדדו אותה הגברים. כוחו של הרגל. מכאן ש"חובת ההוכחה על האישה". עליה להזכיר לעולם שזו היא המנהלת, בעלת התואר, זו שכתבה את הספר, המומחית לנושא. התזכורת המתמדת לעולם שאת "יותר מאשר "אישה", שאת אדם עם הישגים, היא קשה, מתישה ומעליבה. באופן פרדוקסאלי, המאבק המתמיד על שימור כוחה משאיר אותה לבד ועלול להחליש אותה.
תקרת הזכוכית הפנימית
הטבעות מוקדמות, המזהות התנהגויות של "ילדה טובה" עם קבלה חברתית ושייכות לזרם המרכזי בחברה, ממשיכות לחלחל בלבן של נשים רבות ללא קשר לתארים שרכשו וכוחן האמיתי. החשש להחמיץ תפקידים משפחתיים, לאבד פופולריות חברתית, להיתפס כלא נשית, כ"תוקפנית" וכיו"ב, ממשיך לבלום נשים. הן "פותרות" את הדיסוננס הקוגניטיבי המעיק בדיכוי שאפתנותן ובהכרזתן בפני עצמן והעולם כי "הקריירה לא ממש מעניינת אותי" ולכן הן "מסתפקות במשרות בלתי תובעניות כשל הגברים". הדילמה הזו תמשיך לרדוף אותנו כל עוד עולם העבודה בנוי על פי הקודים הגבריים ומחייב נשים להסתגל אליו. להערכתי, הנתונים האופטימיים (בספרה של הלן פישר) על הגמשת ארגוני העבודה מריכוזיות לביזור, המעבר לחלקיות משרה ולעבודה בבית, אינם מבטיחים השתלבות הוגנת יותר של נשים בעולם התחרותי שבו אנו חיות. אלו פתרונות נשיים מובהקים ואין בהם כדי לזכות את האישה בתגמול שהיא ראויה לו, שכן, עליה להתמודד עם המכשול הגדול מכולם – "תקרת הזכוכית החיצונית".
"תקרת הזכוכית החיצונית" או: הגבר הנואש כ"תקרת הזכוכית" של השוויון.
אביא להלן את עדותו של ד"ר חן נרדי מתוך מאמר משותף שכתבנו תחת הכותרת "עתיד היחסים בין גברים ונשים". עדותו הישירה מבהירה את מה שנשים רבות חשות בכל מקום – משהו, לעתים קרובות "מישהו", חוצץ בינן לבין קידומן למשרות יוקרתיות. ה"מישהו" הזה בלשונו של חן – "הגבר הנואש", שעולם העבודה הוא לו מעוז אחרון של שליטה ועליונות. הנה:
"הגבר הנואש הוא הבלם העיקש האחרון של השוויון בין נשים וגברים. זהו הגבר שבלהט מהפיכת שחרור האישה נישכח מאחור, ושמצוקתו אינה עולה על סדר היום הפמיניסטי. זהו גבר פגוע ומושפל שאינו רוצה ואינו יכול להיות אמפטי למצוקתן של נשים, ובודאי לא שותף למאבקן לשוויון. זהו גבר שאינו מודע למצוקתו, ועל כן במקום לבטאה ישירות ובאומץ הוא מתרגם את כאבו לכעס ושנאת נשים. המסר של הגבר הזה לנשים הוא חד משמעי: "אתן יכולות לחוקק את החוקים המתקדמים ביותר למען שוויון האישה, אתן יכולות לאלץ אותי לציית לחוקים הללו, אתן אפילו יכולות לגרום לי להיות "פוליטיקלי קורקט" ולהצהיר שאני פמיניסט, אבל דבר אחד לעולם לא תוכלו לעשות – לא תוכלו לאלץ אותי לנטוש את תחושת הבוז והעליונות שלי כלפיכן. כל עוד אני תקוע בעסקת "טרזן-ג'יין" אתן תהיו תקועות אתי. ומה בינתיים? מבחינתי, אתן רוצות חילות בקומנדו הימי? בסדר, אתן רוצות טיסות קרביות בחיל האוויר? בסדר. אתן רוצות עוד אישה או שתיים במקום ריאלי ברשימת המועמדים לכנסת? אין בעיות. אבל דעי לך אישה פמיניסטית שלי, כי מבחינתי שום דבר לא השתנה. מחר בבוקר, כאשר נגלה שהילד חולה, אני אלך לעבודה ואשאיר אותך לבד אתו, וכשתבקשי שאשתתף יותר בעבודות הבית – אעשה לך טובה ו"אעזור" לך – כשיהיה לי זמן, כמובן. אני אהיה ראש קטן עם הקניות בסופרמרקט, לא אתן לך לגשת למחשב שלי, אעיר לך בהתנשאות על הנהיגה הגרועה שלך, לא ארשה לך לנהוג במכונית שלי, וכשתדברי על פוליטיקה אומר לך – "מה את בכלל מבינה בדברים האלה".
