מפרשת ילדי תימן עד חטיפת ילדים מאמהות חד הוריות

במהלך שבע שנות עבודתי כחברת כנסת נתקלתי בעשרות מקרים שבהם החליטו רשויות הרווחה, באופן שרירותי וחד צדדי, להוציא ילדים מבתיהם, להרחיקם ממשפחתם ובשלב מאוחר יותר -  להעבירם לאימוץ או למוסדות.

בתחילת הדרך, חשבתי לתומי שמדובר במקרים בודדים, הקשורים בעיקר למשפחות של עולים חדשים ממדינות חבר העמים. כשלמדתי מעט את הנושא, גילית לתדהמתי שהתופעה ותיקה ומוכרת היטב במדינת ישראל. ראשיתה, עוד בתחילת שנות החמישים, בפרשת 'חטיפת ילדי תימן ובלקן'. הכוונה למאות ילדים, שנעלמו בדרכים שונות ומשונות ממשפחותיהם, כשקבריהם נמצאו ריקים. רבים מהם גדלו, ככל הנראה, במשפחות מאמצות, ללא ידיעתם והסכמתם של ההורים הביולוגיים. גם אז עמדו מאחורי מקרים אלה רשויות רווחה, שהיו משוכנעות שהן דואגות לעתיד טוב יותר לילדים ונותנות דעתן רק על 'טובת הילד'.
פרשת חטיפת ילדי תימן אינה עניין פנימי של קהילת יוצאי תימן בלבד. היעדר חקירה מקיפה של הפרשה בחמישים השנים האחרונות מהווה פצע פתוח ומדמם עבור החברה הישראלית כולה. זוהי דוגמה נוספת להתנהגות הבלתי נסבלת של המערכת, המאפשרת לפגוע בחלשים ביותר ובאלה שזה מקרוב באו, ולקחת להם את הקדוש ביותר -  הילדים. גם אם מדובר במוות טבעי של אותם מאות ילדים ולא בחטיפה מכוונת, מדוע נקברו בלי נוכחות ההורים, בלי שיידעו את ההורים על כך וגרוע מכל מדוע אין קברים מסודרים? הפרשה היא שלד בארון של החברה הישראלית, המוצא ביטוי גם היום בקרב עולים חדשים, אמהות חד הוריות ומי שאין ידו משגת למנות לעצמו עורך דין טוב. טיפול שורש יסודי ומקיף בפרשת ילדי תימן יאפשר התייחסות המערכת גם לליקויים הקיימים בה כיום כלפי החלשים.

המצב כיום

דפוס הוצאת הילדים ממשפחות של עולים חדשים ממדינות חבר העמים הוא תופעה הרווחת דווקא בשנים האחרונות. הוא שונה מן 'הטיפול' לו זכו משפחות עולי תימן ובלקן. מדובר במספר קטגוריות בהן נוח לשירותי הרווחה להיטפל למשפחות בטיעונים מופרכים של רשלנות או הזנחה וחוסר תפקוד של הקרובים של הילד. כך למשל, ילדים נלקחים מהאם כבר בחדר היולדות בנימוק שהיא אינה יכולה לפרנס; ילדים נלקחים מבית הספר בנימוק של הזנחה או רשלנות מצד ההורה המטפל (בדרך-כלל במשפחות חד-הוריות); כשהאם אינה מתפקדת לא מאפשרים לסבתא לטפל בנכד, ועוד ועוד.
משנות החמישים עד היום מפירות רשויות הרווחה את הזכויות הבסיסיות של אזרחי ישראל, כהורים וכבני אדם. פעולות אלה ננקטות על פי רוב כנגד אוכלוסיות של עולים חדשים, תושבי השכונות (לרוב יוצאי צפון אפריקה) וחרדים. באחרונה, עקב פרסום מסקנות ועדת גילת, התברר שמדובר גם בהפרה של חוקי מדינת ישראל, תוך שימוש ציני במנגנון דרקוני של 'ועדות החלטה', המהוות למעשה, חותמת גומי להחלטות של עובד/ת סוציאלי/ת, שגזר/ה מראש את דינה של המשפחה.
בעקבות העובדה שאותם אנשי מקצוע מטפלים הן בהוצאת ילדים מהבית והן בהעברתם למשפחות מאמצות עולה חשש יותר מסביר, שבחלק מהמקרים יש קשר בין שתי ההחלטות. לאור העבודה, שאימוץ בישראל הוא היום עסק יקר, המגלגל עשרות אלפי דולרים עבור תינוק, מתעורר חשש כבד מפני חוסר תום לב בהחלטה להוציא ילד מהבית, ולהעבירו לאימוץ.

כחברת כנסת, שמתי לי למטרה לחשוף ולהוקיע עוול זה שנגרם למאות ילדים ובני משפחותיהם. בכוונתי לפעול במסגרת ועדות הכנסת השונות ובאמצעות הצעות חוק קונקרטיות ליישום מלא של החלטות ועדת גילת ולהפסקת תופעה איומה ומבישה זאת.

ח"כ ד"ר מרינה סולודקין היא חברת כנסת מטעם מפלגת ישראל בעליה