הזווית הנשית בקביעת מדיניות חינוך עירונית

אני רואה את התמונה הקשה אבל מצד שני אני שמחה שסוף סוף אומרים את האמת – שאין חינוך. אי אפשר להזיז כלום. הדברים מוחלטים מראש. מי ששיתף פעולה עם הממסד במשך שנים זה אתן המורות הגיעה הזמן שתצאנה מהפחד!

בשנת 2005 כיהנתי כחברת מועצה ויושבת-ראש ועדת חינוך וניהלתי מאבק לסגירת שני בתי ספר יסודיים בכפר סבא. טענתי שיצירת שני בתי ספר גדולים יבוא על חשבון כיתות קטנות ויצור חינוך גרוע יותר. הייתי לבד במאבק. עמדתי מול מורות ומנהלי בת ספר שהשמיצו ותקפו אותי על התנגדותי. שביתת המורים האחרונה הסתיימה בלא הישגים ויצרה תסכול גדול ומוצדק בקרב אלפי מורים, ובעיקר מורות. אך הדחיקה לפינה הובילה גם לתובנות ולראייה חדה יותר של המצב. במשך שנים רבות מניחים כי המורות תהיינה ממושמעות וצייתניות ותיכנענה לכל תכתיב, כלכלי או חינוכי. בתהליך שנמשך זמן רב שחקו לא רק את שכרן ואת מעמדן, אלא גם סמכותן המקצועית. במאבק האחרון עלו המורות בפעם הראשונה דרישה שקשורה בסמכותן המקצועית: הקטנת מספר הילדים בכיתות. זוהי אמת הידועה לכל מי שעוסק בחינוך: אי אפשר להשיג הישגים לימודיים, ויותר מכך, לחנך, כשאין מגע אישי. אמת זו ידועה במערכת החינוך כבר זמן רב, ועד היום – הצורך להגדיל את הכיתות נתפס כאילוץ שיש להיכנע לו. אך לא עוד. אני רואה בכך סימן מעודד לכך שהמורות לוקחות שוב על עצמן את הסמכות של הובלת החינוך. הן, שאמונות על החינוך ועוסקות בו באופן מעשי יום-יום, הן צריכות לומר איך עושים את זה נכון. ואנחנו, הציבור, צריכים להקשיב וללמוד מהן. והן סוף סוף אמרו בפה מלא, את מה שידוע כבר בעצם מזמן: אי אפשר לעשות את זה כראוי בכיתות עמוסות. התוצאה של כיתות עמוסות היא עלייה באלימות, ירידה בהישגים וחינוך לקוי.

אחת הרעות החולות של מערכת החינוך היא החשש לערוך דיון גלוי ואמיץ בבעיות, ובוודאי כשהוא נערך מחוץ לכתלי מערכת החינוך עצמה. וועדות החינוך של הרשויות אמורות להיות מסגרות בהן מתנהל דיון מפרה בין נציגי מערכת החינוך, הרשות והקהילה, לטובת החינוך ברשות וצרכיו. לצערי, וועדת החינוך העירונית של כפר סבא, בה ישבתי כחברת מועצה במשך שלוש (2006-2003), לא עסקה בנושאים חשובים ומהותיים ולא צמחו ממנו תובנות כלשהן לשיפור החינוך בעיר. הדיון החשוב היחיד שהתקיים בה היה במסגרת המאבק כנגד סגירת בתי הספר היסודיים "ארן" ו"השרון". אני הייתי חברת הוועדה היחידה שהצביעה נגד, והצגתי את הטיעון, שהפך לאחרונה ללגיטימי – אי אפשר לקיים חינוך אמיתי במסגרות צפופות ובכיתות עמוסות. אך למולי הועמדה סוללה של אנשי חינוך שטענו כי אין הדבר כך, וייחלו לסגירתם של אותם בתי הספר. התחרות על התקציבים הדלים מביאה לרעה החולה השנייה של המערכת – העדר סולידריות בין אנשי חינוך.

תקוותי היא כי מן העז יצא מתוק. אולי עברנו כעת את נקודת המסה הקריטית, ומכאן יצמח השינוי. והשינוי לא יגיע כנראה באמצעות ועדה או רפורמה חדשה-ישנה, אלא דווקא מן השטח. ארגון "ארבע אמהות" שקם ב-1997 היה תוצר של מצב דומה – בלבול ואובדן דרך. ובאופן מפתיע ביותר, דווקא במרכזו של השיח המיליטנטי, צץ והופיע קולן של נשים באופן ברור, והראה את הדרך הנכונה – היציאה מלבנון. ארגון "ארבע אמהות" לחינוך – כזה שישתף את המורות עם האמהות, ויציג מטרות שאינן רק בתחום השכר אלא נוגעות גם במהות החינוך ובמטרותיו – הוא הכוח הדרוש לנו כעת.

עו"ד טל קוגמן היא חברת מועצת העיר כפר-סבא (לשעבר), חברת ועדת החינוך העירונית ויו"ר מועצת נשים