הלאמת המוסד לביטוח לאומי - איפה הכסף?

באחרונה, אנו עדים לוויכוח נוקב בציבור הישראלי בנוגע לשאלת העוני. יש הגורסים, כמו ראש הממשלה, אהוד ברק, כי עוני הוא מצב שבו אין לאדם לחם לאכול, ועל כן, קרא ראש הממשלה לאסוף ככרות לחם לעניים. יש הגורסים, כי עוני הוא מושג הקשור לרמת חיים מינימלית, יחסית לאוכלוסייה מסוימת.
בישראל, שאיננה ברזיל או ביאפרה, פירושו של העוני הוא חוסר היכולת של משפחות רבות לממן לילדיהן סל חינוך, סל שירותים, והחשוב ביותר - לתת להן הזדמנות להיחלץ מהעוני של הדור הבוגר. הנתונים הסטטיסטיים מלמדים, כי לא רק שאין טיפול בצרכים בסיסיים של המבוגרים, אלא שקיימת הזנחה פושעת של הדור הצעיר. לדעת הכל, מדובר בעתיד של המדינה. אי הפניית תקציבים לחינוך, לרווחה ולבריאות של הילדים והנוער, לא יאפשר לצמצם פערים בחברה הישראלית. ההפך הוא הנכון הפערים רק ימשיכו ויגדלו, ובקצב מהיר יותר. אולם, במקום לדון במצב העוני היחסי, אותו מנתחת מדי שנה מחלקת המחקר של המוסד לביטוח לאומי, בחרו להחביא מאתנו את הנתונים החשובים האלה. דו"ח העוני לשנת 1998 אמור היה להתפרסם, כמדי שנה, בחודש אוקטובר האחרון. אלא שהנהלת המוסד לביטוח לאומי הודיעה, שהשנה יפורסם הדו"ח רק בינואר 2000. אני סבורה, שאין זה מקרי שנדחה פרסום הדו"ח, שנתוניו חשובים דווקא היום, לאור הוויכוח הסמנטי בשאלה - מהו עוני.
יש לזכור, כי המוסד לביטוח לאומי הוא תאגיד סטטוטורי. כלומר, הוא פועל מתוקף חוק הביטוח הלאומי שנחקק בשנת 1953. לא בכדי מצא לנכון המחוקק להעניק לו מעמד מיוחד ושונה ממעמדם של משרדי הממשלה. משרד ממשלתי כפוף למדיניות שמתווה, בדרך כלל, משרד האוצר. לעומת זאת, המוסד לביטוח לאומי אחראי למערכת הביטחון הסוציאלי במדינת ישראל. ככזה, הוא גובה כספים ומשלם גמלאות על פי חוק. לפיכך, עליו להיות עצמאי מבחינה כלכלית על ידי איזון אקטוארי בין הכנסות להוצאות.
אולם, משנת 1985 בחרו כל ממשלות ישראל להעניק לכל המעסיקים במגזר העיסקי הנחות ופטורים מתשלומי דמי הביטוח הלאומי. כתוצאה, נפגעו הכנסות המוסד, והוא נזקק להזרמה מסיבית מתקציב המדינה. בשנת 1998, למשל, מחצית מתשלומי הגמלאות, שהגיעו ל-30 מיליארד ש"ח, כוסו על ידי תקציב המדינה. לכן אין פלא, שגם עצמאותו המקצועית של המוסד לביטוח לאומי נפגעה קשות, והוא משמש כיום יותר כתקציב ב' של משרד האוצר, ונתון לשליטה מוחלטת של פקידי האוצר בכל הנוגע למדיניות הרווחה בישראל.
בהתבטאות יוצאת דופן קבל נשיא בית הדין הארצי לעבודה - ד"ר סטיב אדלר, על העומס בבתי הדין לעבודה. אולם, הוא לא ציין, כי כמחצית מהתביעות הם ערעורים על החלטות המוסד לביטוח לאומי. אזרחים רבים אינם מקבלים גמלאות המגיעות להם, כגון דמי לידה, דמי אבטלה, דמי פגיעה, קצבת נכות ואי כושר. המצב נובע ממדיניות בלתי מוצהרת של המוסד לביטוח לאומי, לדחות ככל האפשר, ובאופן שרירותי, תביעות של מבוטחים. במקרים כאלה יכולים המערערים לתבוע את המוסד לביטוח לאומי בבית הדין לעבודה. אזרחים שאינם מתייאשים, מציפים בתביעותיהם את בתי הדין לעבודה, וכמעט מסכלים את השגת ייעודו - טיפול בתביעות במסגרת יחסי עבודה. הכסף, שאינו מגיע למבוטחים, הנאלצים להתרוצץ שנים במסדרונות בית הדין לעבודה, נשאר בינתיים בקופת המוסד לביטוח לאומי, לשמחת לבם של פקידי האוצר.

לכן, רצוי מאוד, גם לטובת ממשלת ברק, שדו”ח העוני יפורסם בהקדם, עוד לפני אישור תקציב המדינה לשנת 2000, וכי תיעשה בדיקה בעניין תפקודו המקצועי של המוסד האחראי למערכת הביטחון הסוציאלי בישראל.

ד"ר לינדה עפרוני היא כלכלנית ומשפטנית, אוניברסיטת תל אביב