המאבק למען קידום המורות בראי התקשורת

דו"ח דברת הצליח לקדם את הדיון בנושא החינוך בחברה הישראלית למרכז השיח הציבורי. הפן השלילי הקשור לכך הוא מתן קדימות לעמדות התומכות ביישום ההמלצות ונקיטת גישה ביקורתית כלפי ארגוני המורים המסתייגים ממנו.

באופן מסורתי, החינוך לא  בא לידי ביטוי כנושא בעל חשיבות מרכזית בתקשורת הישראלית. המדיה בישראל מתמקדת בביטחון, בפוליטיקה ובכלכלה, בעוד שתחום החינוך נתפס ומוצג  במסגרות של "חדשות רכות". הידיעות והפרשנויות ממוקמות בעמודים הפנימיים של העיתון ובשולי מהדורות החדשות בטלביזיה וברדיו. למקומות מכובדים יותר בסדר היום התקשורתי זוכים להגיע בדרך כלל רק נושאים הקושרים את החינוך והמורים להקשרים שליליים. כך ניתן לציין מקרי אלימות שבהם מעורבות מורות ומורים ("מורה אנס" ו"גננת מכה"), הישגים נמוכים במיוחד של תלמידים בבחינות והתדרדרות בדירוג העולמי, וכמובן סכסוכים על שכר ושביתות במערכת.

בהתייחס לז'אנרים תקשורתיים אחרים אציין, כי מעטות הדמויות של מורים/מורות כגיבורי סדרת דרמה טלביזיונית בדיונית, המיועדת לצפיית מבוגרים בשעות צפיית השיא. שונה הדבר כמובן בתוכניות לילדים ונוער, בהם הווי בית הספר משמש כזירת התרחשות פופולרית. בפרסומות טלביזיוניות מועט השימוש בדמות המורה ובפעמים הספורות שפגשנו בה, הופיעה בדימוי מגוחך ובהקשר שלילי (המורה הממושקפת שכל תלמידיה נרדמים בשיעור). ועדת דוברת והדו"ח המסכם שהציגה מהווים מקרה מיוחד בהתייחסות התקשורת לנושא החינוך ובייצוג התקשורתי לו זוכים המורים והמורות. להלן  כמה הערות מרכזיות:
מאבק הוא דרמה ולכן בעל ערך חדשותי גבוה. העימותים החריפים על מסקנות הוועדה ועל התנאים וההשלכות ליישומיהן בין גורמים שונים בין השאר, ארגוני המורים, מחברי הדו"ח, משרד החינוך וועדי ההורים, מסבירים את הבולטות לה הוא זכה בעמודים קדמיים של העיתונות המודפסת במהדורות החדשות בטלביזיה, ובהתייחסויות תכופות בתוכניות אקטואליה ואירוח.
יוזמי הדו"ח  ומבצעיו, שרת החינוך ודוברת אישית, מצטיינים בנגישות למוקדי התקשורת בישראל. השתייכותם  למוקדי הכוח הובילה להצלחה בהבלטת הדו"ח ובהמלצותיו ומכאן לקידום הדיון בנושא החינוך בחברה הישראלית בכלל למרכז השיח הציבורי. למאפיין זה שני היבטים: החיובי – נושא החינוך זוכה, אולי לראשונה, לדיון ציבורי נרחב, השלילי – מתן קדימות לעמדות התומכים ביישום ההמלצות ונקיטת גישה ביקורתית כלפי ארגוני המורים המסתייגים ממנו. לכך יש להוסיף, כי התקשורת מגנה נשים מיליטנטיות ופעלתניות בזירה הציבורית - הפוליטית ( ראו הייצוג התקשורתי של "נשים בשחור", "נשים בירוק", ארגון "ארבע אימהות" בתחילת דרכו ואחרות).   עמדה מסורתית זאת משתקפת גם ביחס המסתייג כלפי המורות הלוחמניות.

לסיכום ועל אף הקשיים, יש להערכתי לנצל את האירועים ואת הבולטות לה זוכה תחום החינוך בכלל ומעמד המורה בישראל בפרט, בעקבות דו"ח דוברת. יש ליזום כנסים ואירועים שיזכו לכיסוי תקשורתי ולעודד את המשכיות הדיון הציבורי. יש להעמיק את היחסים עם התקשורת המקומית המגלה מטבעה יותר עניין בנושאי חינוך ומקצה לתחום בדרך כלל כתבים מיוחדים, תוך גילוי ערנות לכל הזדמנות לפרסם אירוע מקומי בתקשורת הארצית. יש להזרים מידע באופן מקצועי ולהבליט אירועים דרמטיים חיוביים כגון פרסים והצלחות של מוסדות וארגונים ובמיוחד סיפורים אישיים אנושיים. מומלץ עוד למצוא דרך לעידוד הפקת סדרת דרמה ישראלית מקורית שתעמיד במרכזה מורות כגיבורות העלילה ואת בית הספר כזירת התרחשות. וכמובן, מן הראוי שארגוני המורים יקימו ועדת קבועה שתעקוב באופן שוטף אחר הדיון והייצוג התקשורתי של תחום החינוך. לבסוף, מערכת הבחירות המתרחשת בימים אלו מזמנת כר פעולה טוב להעמקת הדיון הציבורי בחינוך ועל ארגוני המורים לנצל היטב את חיזורי המפלגות אחרי קהל הבוחרים העצום של המורות.

ד"ר דליה לירן-אלפר היא חוקרת בבית הספר לתקשורת המכללה למנהל והמכללה האקדמית בית ברל