הנוכל להיות חברה אזרחית ביום מן הימים?

הכתוב מבוסס על מאמרה של רלה מזלי - "האקדח על שלחן האוכל: הסקסיזם הגלום בהתפתחות תעשיית האבטחה בישראל"

 בישראל למספר נשים גבוה מאד יש או היתה נגיעה לנשק בזמן זה או אחר:

• כל מי שהיתה בגדנ"ע ובטירונות – התנסתה בהיכרות, נשיאת כלי נשק ושימוש בו.
• נשים עובדות באבטחה, לרוב עם נשק. כמותן יש המשרתות במשטרה ובמג"ב.
• נשים מתנדבות למשמר האזרחי, שם הן מקבלות נשק לזמן המשמרת.
• חלק מהמתנחלות נושאות נשק אישי, וכמותן חברות קיבוץ העובדות בשדות.
• מספר משמעותי של מורות נושאות נשק, בין היתר כי משרד החינוך מעודד זאת.

צד זה של המטבע לכאורה מגביר את השיוויון בין המינים, אך דוקא בתחום כל כך אלים!

הצד אחר הוא האיום המתמיד של נשק בסביבתן הקרובה של נשים רבות.

על רקע "המצב הבטחוני" צומחות והולכות חברות האבטחה, ואתן כמות הרשיונות לנשיאת נשק,  הקלה בקריטריונים לקבלתו, כמו כמובן מספר נושאי הנשק עצמם. רובם הגדול של עובדי חברות האבטחה סובלים מניצול מתמשך: משכורת נמוכה, שעות עבודה רבות, אי קביעות ויחס מחפיר, יחד עם הכשרה לא נאותה במקרים רבים. רוב העובדים שייכים לאוכלוסיית העולים החדשים – יוצאי חבר העמים ואתיופיה. משפחות אלה שייכות לשכבות אוכלוסיה מוחלשות, וניצול הגברים בידי המעסיקים מעצימים את היחסים בתוך הבית.

הימצאות כל נשק בתוך בית אלים מגבירה פי 4 את הסיכוי לרצח.

בשנים האחרונות כל הנרצחות על רקע של אלימות במשפחה - באקדחי אבטחה, הינן עולות חדשות. השאלה שצריכה להשאל, וקשה לאמוד אותה היא: כמה נשים נמצאות תחת איום מתמיד של נשק בבית, בלי / לפני שהן נרצחות. חלק מהנורמליזציה המעוותת - קבלת כל כלי הנשק המסתובבים בתחום האזרחי כמובנים מאליהם, כהכרחיים לבטחון שלנו. ילדינו גדלים אפילו בלי לדעת על האנומליה, שעומד אדם חמוש בכניסה למוסד חינוכי!

עלינו כנשים לערער על המצב, לעורר מודעות ולגרום לסילוק כלי הנשק מהנוף האזרחי.

מיכל גלברט היא חברה בארגון "פרופיל חדש-תנועה לאזרוח החברה בישראל"