יחסי האם השורדת ובתה

מתוך: צחוק של עכברוש \ נאוה סמל

למה לספר דווקא לנכדה? מדוע לא לבת?

בתה של האשה הזקנה, שהיא כבר לא צעירה ועדיין לא זקנה, נפסלה כנמענת אפשרית של הסיפור. לא ברור מי פסל אותה. האשה הזקנה העדיפה לדחות את הסיפור, כל פעם באמתלה אחרת, שכן בכל מועד נדמה היה לה שהסיפור עלול לאיים על שלום בתה הנמענת, ואף להעמיד בסכנה את רצף ההולדה. גם הבת התחמקה מן הסיפור. אולי חשה שקבלתו עלולה לחמוס ממנה את אמה ולהציב במקומה יצור מרוסק, חסר פנים וזהות. למען האמת, היא ייחסה לסיפור כוחות מאגיים. מי שיגנה את הבת על סירובה לשאת בעול הקבלה, מחמיץ את מרכיב הפחד בסיפור. בלי הפחד לא היה שום סיפור מה שהוא. גולה נצחית מן העולם. קיום מבוטן. כשנשאלה האשה הזקנה, אמרה רק "הייתי ילדה בזמן המלחמה", להצדיק את זה שאין לה מה לזכור. העולם דורש במפגיע לזכור, ואילו לה יש כשרון מופלא לשכוח. גם עכשיו יש בתוכה בור שופכין, שאליו היא  משליכה זיזים של רוע וכיעור. בחשאי, הרחק מהקרובים לה ביותר, המשיך הסיפור להתגלגל מעצמו. אפשר לומר עוּשָה בתוכה. כמה טרוניות ספגה מזו שנולדה לה. היה עליה להשמר מפני בתה, כאילו היתה אויבת.

הבת חשדה שאמה שבה ומספרת לעצמה את הסיפור באופן כפייתי. היא טענה שכאשר אדם שקוע בתוך סיפור, הוא לא טורח להקשיב למה שמחוץ לו. אולי ניסתה להבהיר שגם לה יש סיפור, שאינו נופל בחשיבותו מזה של אמה. איש לא הסביר לה שלא בסיפורה שלה שקועה האם ששרדה, אלא בשאלה איך לספר או לא לספר אותו, ושאילו האשה הזקנה היתה באמת מרשה לעצמה את המותרות שברחמים עצמייים, היה הסיפור מתגלגל החוצה במועד מוקדם הרבה יותר. ואם למרות הכל הצליחו כמה זיזים להתפזר איכשהו, הזדרזה הבת להשתמש בהם כדי לגנות את אמה.
את אמא גרועה, היא הטיחה בה.
לא היית צריכה להביא ילדים.
איזו זוועה.

לפני המועד שנקבע דפקה הבת על דלת ביתה של האשה הזקנה. הנכדה פתחה לה, ועמדה מול אמה, מופתעת. אמרתי לך שאחזור לקחת אותך הביתה?
כשגילתה הבת את המחברת, ניסתה מיד להעביר אותה לרשותה. משכה בכוח במלאך המתוק. הנכדה גילתה התנגדות נחרצת. היא לא רוצה שותפים לסיפור. גם לא את אמה. במיוחד לא אמה. האשה הזקנה ששרדה צפתה בנכדתה בסיפוק ואמרה לעצמה, דווקא התכונות הגרועות ביותר עוברות בירושה. אמרה והתכוונה להיפך. גם הבת אינה מן הסוג שנכנע בקלות. אם לא נבחרה להיות הנמענת של הסיפור, שלא יהיה שייך לאף אחד.
לא הכל צריך לדעת.
הכל כבר נכתב.
חוץ ממה שנכתב.
אמא, אל תשגעי לי את הילדה.
בפעם הראשונה באותה שעת צהרים מסנוורת עולה חיוך על שפתיה של האשה הזקנה. הגילוי כי אלה שנולדו ממנה – הבת כמו גם הנכדה - בקיאות במלאכת השרידה מסב לה קורת רוח.

נאוה סמל היא סופרת, מחזאית ומתרגמת