מקומן של הנשים בשינוי העובר על הקיבוץ

כאשר הקיבוץ מאבד את סממניו הייחודיים, מאבדות הנשים את היתרונות שהעניק להן הקיבוץ הישן ומעמדן משתווה למעמד האישה בחברה הישראלית, על יתרונותיו וחסרונותיו.

ההסדרים המוסדיים בקיבוץ עוררו מאז ומתמיד תשומת לב בקרב העוסקים בשאלת שוויון המינים, משום שהחברה הקיבוצית ניסתה להנהיג שוויון בין נשים לגברים בתוכה, על ידי דאגה מוסדית למטלות המשפחתיות (חינוך, כביסה, בישול). בכך היא אפשרה, לכאורה, בחירה חופשית של מסלול קריירה לנשים. כך מוצאים שחברות הקיבוץ שייכות כולן לכוח העבודה בקיבוץ, אם כי במקצועות שונים מאלה של חברי הקיבוץ. רוב הנשים עובדות בענפי החינוך ובשירותים הצרכניים ורוב הגברים עובדים בעבודות יצרניות והמוצרים שהם מייצרים נמכרים מחוץ לקיבוץ, משמע הם "מרוויחים". מצבן הכלכלי-האישי של הנשים היה זהה לזה של הגברים מבחינת התקציבים האישיים שהן קיבלו, ביטוח פנסיוני, ביטוח כללי ובטחון בתעסוקה. מעמדן החברתי והכלכלי של אמהות חד-הוריות היה דומה לזה של אבות חד-הוריים והן לא עמדו בפני סכנת עוני או אי-יכולת לפרנס את בני משפחתן. ראשי משפחות חד-הוריות קיבלו תקציבים אף גדולים יותר מאשר כל חבר או חברה אחרים. זאת, מאחר וההוצאות הכלליות של אחזקת בית ומשפחה נופלות על תקציב של מבוגר אחד בלבד. לעומת זאת, מעמדן הניהולי  של הנשים בקיבוץ שולי יותר מזה של הגברים. מספר הגברים עולה על הנשים כבר ברמה של ריכוז ועדות ובולט יותר בתפקידים הבכירים. ממצאי המחקרים מגלים מגמה של קיטוב גדול בתחום הציבורי-פוליטי: ועדות החינוך והבריאות (עיסוקיהן המסורתיים של הנשים) מנוהלות על-ידי נשים, בעוד שבתחומי הכלכלה והכספים הן מעטות.

בקיבוצים הוכנסו לאחרונה מספר שינויים מרחיקי לכת בתחומי העבודה, התגמול עליה והניהול. השינויים הוכנסו מתוך הנחה וציפייה שבעזרת אמצעים ארגוניים ניתן יהיה לטפל ביתר יעילות במשבר הכלכלי. את רוב השינויים הציעו בעלי עמדות מרכזיות בקיבוצים ואחרים הוצעו על-ידי מומחי ארגון חיצוניים. אך נשים, חברות קיבוץ, בדרך כלל לא נמצאו בין מציעי השינוי, אם כי לרוב השינויים היה קשר ישיר אליהן. ארגון העבודה החדש, שבא בעקבות השינויים, עדיין לא גרם לצמיחת יזמות-נשים משמעותית או לכניסת נשים למקצועות בלתי שגרתיים. התביעה מנשים להרוויח "כסף של ממש", במקום לעבוד "סתם" בשירות הקהילה, הלמה יפה את הרגשתן בעת המשבר הכלכלי. המוצא לדידן של הנשים היה לא לשנות עבודה אלא להמשיך לספק שירותים לקיבוץ, ובמקביל להציע שירותים בתשלום לציבור מחוץ לקיבוץ.

"השינוי" משאיר את חלוקת העבודה בקיבוץ על כנה, הנשים ממשיכות לעבוד בעיקר בחינוך ובשירותי צריכה, ומכניסות מעט כסף. מאידך, ארגון העבודה החדש שחרר אותן מהחובה האולטימטיבית לעבוד בחינוך ובשירותים ואף אפשר להן לצאת ולעבוד מחוץ לקיבוץ ללא מגבלות של רוטציה וכו'. אף אם השינויים לא כוונו ישירות לנשים, אין להתכחש להשפעתם הרבה יותר על חיי הנשים מאשר על חיי הגברים. החברה הקיבוצית הופכת להיות תלויה במידה גוברת בפיקוח היררכי ובשלטון חוקי השוק על חבריה. בחברה הקיבוצית "הישנה" החברות היו אחראיות לאווירה טובה ולרוח הקיבוצית. הגברים, שבידם התרכזו רוב קשרי החוץ והעמדות הכלכליות הקשורות בקשרים אלה, היו חשופים כבר אז, לעתים קרובות, ליחסים מדרגיים ולחוקי השוק.

כיום הנשים צריכות לארגן את מקום עבודתן באופן שונה, כדי לסגל את עצמן לדרישות השוק. עבודת הגברים מכוונת מזה זמן רב לתנאים אלה. השינוי לגבי הנשים לא פשוט, והציפיות מהן, במקום עבודתן, הן דו-ערכיות. מצד אחד מצפים מהן לנהל את עבודתן ביעילות ולפי כללי השוק, אך מצד שני, מצפים מהן להמשיך לקיים את האווירה הבלתי פורמלית, השיתופית, "המשק-ביתית" במקום עבודתן.

מה ההשלכות של השינויים הללו לגבי מעמד האישה בקיבוץ? לשינויים השפעות סותרות. פתיחת שוק העבודה, שמחוץ לקיבוץ, מרחיב את מגוון התעסוקות של הנשים ומאפשר להן לחדור לעיסוקים חדשים ולהשיג הישגים בתחום המקצועי והכלכלי. הישגים אלה יכולים לשפר את מעמדן הכלכלי והניהולי. בה בעת, פתיחה זאת לשוק העבודה החיצוני, חושפת את הנשים לקיפוח החברתי הקיים בחברה הישראלית. כמעט מובן מאליו להגיד שכאשר הקיבוץ יאבד את סממניו הייחודיים, יאבדו הנשים את היתרונות שהעניק להן הקיבוץ הישן: שוויון כלכלי, שוויון בביטחון סוציאלי ושוויון משפטי. מעמד האישה בקיבוץ ילך וישתווה למעמד האישה בחברה הישראלית - על יתרונותיו וחסרונותיו.

ד"ר מיכל פלגי היא חוקרת במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובמכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי באוניברסיטת חיפה