רובנו עניות – הגדרה מחודשת של יעדי הפעולה הפמיניסטית

במקביל למאבק לשלום עלינו לאחד כוחות כדי שנוכל להגיע לזכות הבסיסית של כל אישה – פרנסה

שני העשורים האחרונים היו שנים של אלימות גוברת והולכת באזורנו, שנים בהן שאלות הבטחון היו בכותרות וכיסו לעיתים קרובות מידי על מהלכים כלכליים גורפים אשר שינו ללא הכר את מציאות חיינו כנשים. במהלך שנים ארוכות אלו היינו עדות לקיצוצים במגזר הציבורי ולחיסול שיטתי של מקורות תעסוקה של נשים. לעומת זאת, התנסינו בעלייה ביוקר המחייה ובעלות גידולם וחינוכם של ילדים עד כי ניתן לומר, כי מרבית הנשים בישראל אינן יכולות לפרנס, ממשכורתן, את עצמן ואת משפחתן. המשמעות של נתון זה היא שרובנו היום, נשים עניות. ומשמעות היותנו עניות היא אובדן של הישגים פמיניסטיים שהושגו בעמל של שנים רבות, וחזרה של דפוסים חברתיים פטריארכליים. אל מול מציאות זה יש להגדיר מחדש את יעדי הפעולה הפמיניסטית, ולאחד את הכוחות הנשיים, על מנת ליצור לעצמנו מרחב בו אנו יכולות להגיע לעצמאות כלכלית, אשר בלעדיה תגבר תלותנו בגברים מפרנסים. רובנו חווינו, בצורה כזו או אחרת, את חזרתם של הדפוסים החברתיים הפטריארכליים. התפרקותה של מדינת הרווחה, למשל, יצרה עבורנו שלל של מקורות תעסוקה נוספים לנשים, ללא תגמול כספי. ילדים לומדים פחות שעות בגן ובבית הספר, זקנים מסולקים מבתי-חולים, נכים מטופלים פחות. בכולם מטפלות לרוב נשים, ללא כל תגמול, תוך שהמדינה מתנערת מכל אחריות חברתית שהיא. מול עבודת החינם ההולכת ונערמת לפתחן של הנשים, מאגר העבודה בשכר הולך ומצטמצם, וכאשר אנו שוקלות את האפשרויות העומדות בפנינו, נישואים נראים יותר מכל, עיסקה כלכלית הכרחית.

אנחנו לא רק עובדות יותר ומקבלות פחות שכר. המתקפה הכלכלית עלינו כנשים אינה נעדרת סממנים תרבותיים. אנו מוצגות יותר ויותר כאובייקט מיני בלבד, ומשנה לשנה ייצוג זה הופך לבוטה ביחס ישר להיעלמות של מקורות ההכנסה שלנו. במקביל להיעלמות מקומות עבודה לנשים, ולא במקרה, החלה לפרוח תעשיית הפורנוגרפיה והזנות המקומית. מצד אחד קברניטי האוצר צועקים עלינו כשאנו מובטלות – לכו לנקות בתים, ומהצד השני עומדים סרסורי תעשיית המין לקלוט עוד גל של נשים שהמצב הכלכלי הותיר אותן חסרות אונים. בין ניקיון לזנות, בין להיות אשת מפרנס לבין להיות אשת מקצוע שעובדת קשה ומגיעה רק ל-70% ממשכורתו של גבר, הולכת וגוברת התלות שלנו בגברים. משמעותה של תלות זו היא שיותר ויותר נשים נאלצות לצאת מקשרים בהם הן אינן מסופקות, או מקשרים בהם הן סובלות מאלימות, פיסית, מילולית או נפשית. משמעותה של תלות זו היא גם שזכותנו הטבעית לכאורה, ללדת ילדים, נעשית תלויה במשכורתו של האיש עמו אנו חיות. עלות גידול הילדים מחייבת הכנסה גבוהה, שלרובנו אין, וכאשר אנו יולדות וזקוקות לחברה שתתחלק אתנו בעול גידולם צועקים עלינו שאנחנו חסרות אחריות ומפילות את ילדינו על הציבור.

יהיו שיאמרו שאני מגזימה, המצב לא כל כך נורא. נכון שרבות מאתנו מוגנות כרגע בעבודתן, או בחיי הנישואין שלהן, או שהן פשוט שייכות לאותו מיעוט של נשים שהצליח להגיע לשלבים העליונים של הסולם. נכון גם שרבות מאתנו סבורות שהיום אין בעיה של שוויון של נשים – אנחנו יכולות לעשות הכל, אפילו לשבת ולראות יחד "סקס והעיר הגדולה" ולחשוב כמה הרבה התקדמנו והשתחררנו. אבל תענו לעצמכן על השאלה הזאת: כמה מאיתנו יכולות לומר על עצמן שהן יכולות להחזיק בית, ילדים (אחד? שניים?) לבדן, ללא מפרנס, ולקיים את עצמן בכבוד? חמישית מאתנו? שליש? חצי? ונניח שחצי מאתנו יכולות, מה עם החצי השני?

בתוך התנועה הפמיניסטית מתנהל מזה שנים רבות מאבק בין הדגל החברתי לדגל המדיני. רבות מאתנו סבורות כי במציאות של כיבוש בה נשים מתות, נפגעות וזכויותיהן הבסיסיות נשללות מידי יום, עלינו להתאחד קודם כל לקידום השלום. אחרות, כמוני, סבורות שזכותנו לפרנסה לא צריכה לחכות לשלום באזורנו. אם נחכה עד שיידמו התותחים אנו עלולות למצוא עצמנו מתעוררות לחברה בה הגברים אמנם כבר לא נלחמים ביניהם, אך לנו הנשים אין מה להרוויח מהשלום ביניהם, כי הוא פשוט בא על חשבוננו. לכן, לפני שנפסיד את כל מה שהרווחנו בעמל כה רב, ובמקביל למאבק לשלום, עלינו לאחד כוחות כדי שנוכל להגיע לזכות הבסיסית של כל אישה – פרנסה.

יאלי השאש-דניאל היא פעילה בתנועת "אחותי-למען נשים בישראל"